יש לי יחסים מעוותים עם סבתא. אני יכולה לצרוח עליה את כל
הנשמה או ההפך ולאחר מספר שעות הכל נשכח מלבב.
זה לא סיפור על סבתא שלי, זו סתם מחשבה חולפת.
הסיפור הוא עליי, כי כל אחד מכיר את עצמו הכי טוב. הבעיה שלי
שאני לא מכירה אפילו את עצמי טוב מספיק.
חשבתם פעם מה אתם הכי רוצים בעולם? הדבר הכי נשגב שיכולתם
לבקש? התשובות בטח יהיו אושר, עושר, בריאות, חברים וכו'.
אם תשאלו אותי, התשובה תהיה: מוות!
אבל לא פשוט מוות, אלא מוות לפני גיל 20. אז מה? לכל אחד יש
איזו משאלה מעוותת זו או אחרת וזו המשאלה שלי!
אז מה אם אני רוצה לגדוע את גבעולי הצעיר לפני הזמן, כל אחד
אמור ללכת מפה מתישהו, אז למה לא עכשיו?
איני חושקת עוד באושר והנאה, כולי רק תסכול, עצב ועייפות,
עייפות מהחיים.
בטח תגידו שאני צריכה ללכת לפסיכולוג, אבל כמו האנשים שהולכים
לפסיכולוג ואומרים שזה עוזר, הם מלאכותיים, כמו שהטיפול הוא
מלאכותי. כי הפסיכולוג לא באמת רוצה לעזור להם, זאת העבודה
שלו, הוא מקבל על זה כסף.
יום אחד תגיע נקודת השבירה שלי ותמצאו אותי משוטטת בבגדים
לבנים בבית משוגעים מקומי.
בעצמי שפטתי לי גורל זה ואני יודעת שזה יהיה סופי, אבל עד כמה
שאהיה שם בודדה ועד כמה שכל דבר לא יעזור לבדידות להעלם, תבואו
מדי פעם, רק כדי לוודא שאני עדיין חיה במציאות הזאת ולא נסגרתי
לגמרי בתוך בועת רחמיי העצמיים. |