ביום שלישי בצהריים התקיימה הלוויה של תומר. היו שם מאות אנשים
- חברים, בני משפחה, אנשי צבא ועמיתים לגדוד. היו שם אפילו
מורות מביה"ס בו למד - כולם היו שם. כולם עם עיניים אדומות.
אמו של תומר נפלה על קברו עטור הפרחים ולא רצתה לקום. היא בכתה
ובכתה עד שאביו משך אותה מהקבר הטרי. אביו של תומר נשא הספד בו
אמר: "לא יכולתי לבקש יותר מבן כמוך. אדם מדהים, בן מקסים, חבר
נהדר, אח תומך ומופלא, חייל לתפארת מדינת ישראל..."
עידו לא יכול היה לשאת הספד, הוא היה שבור מדיי בשביל זה.
המפקד של תומר נשא לו הספד וגם שני חברים שלו לפלוגה. כל אותה
העת רק דמעות זלגו מעיניו של עידו, בלי קול, רק דמעות ומבט
מרוכז וממוקד בקבר הטרי של תומר.
רק יכולתי לתאר איך הוא מרגיש. כאילו השלם הפך לחצי, כל המושלם
הפך לפגום, כעת נותר חצי לב. חצי אחד נעקר מליבו כשתומר מת,
החצי השני כבר לא יכול היה לתפקד לבד. קשה עכשיו לדמיין את
עידו בלי תומר. לא ידעתי איך עידו ימשיך לחיות בלעדיו, לא
ידעתי אם הוא ימשיך לחיות בלעדיו.
גם אני נשאתי הספד. קשה לתאר איך זה לשאת הספד כשכל מאות
העיניים הדומעות האלו נשואות אליך. לא עיכלתי שתומר מת. לא
רציתי לעכל את זה. "תומר היה כמו אח בשבילי. אח ואחות גם יחד.
יכולתי לספר לו הכל ולא היו בינינו סודות אף פעם. הוא תמיד
הקשיב בהמתנה, נתן את העצות הכי טובות וסיפר לי אף הוא את
הדברים הכי פרטיים לו. הוא היה בן אדם שגם אם היית מנסה בכל
כוחך לעצבן אותו לא היית מצליח. הוא תמיד היה צוחק על הכל.
אפילו על המוות הוא צחק.
"ביום שבת בצהריים, יום לפני שתומר נהרג והפעם האחרונה שראיתי
אותו, הוא סיפר לי כמה הוא מחכה להשתחרר ולבלות - אחרי הכל
נשארו לו בסה"כ חודשיים לשחרור. הוא אמר שהוא רק מחכה לנוח.
לשכב על החול בים או על הדשא בפארק, לעצום עיניים ולנוח.
עכשיו, תומר, אתה תנוח לנצח. תשכב על האדמה בעיניים עצומות
ותנוח. האדמה הזו קיבלה אליה עכשיו מתת חיים - מתנה. או שזו
בעצם לא האדמה שקיבלה אותך - זהו בורא עולם. למרות זאת אני
יודעת שתמיד תהיה בינינו.
"אני אתגעגע אליך, תומר. אל השיחות איתך, אל הצחוק המתגלגל
שלך, אל עיניך הכחולות שאף פעם לא ראיתי אותן בוכות, אל כל מה
שייצגת בעבורי. אומרים שתמיד לוקחים את הטובים ביותר. נוכחתי
לגלות היום שהמשפט הזה הוא נכון. אתה היית הטוב ביותר בהכל.
הייתה לי הזכות להכיר אותך, סמל ראשון תומר איתן. אני לעולם לא
אשכח אותך. תודה על הזכות הזאת, על הכבוד הזה שהענקת לי בעודך
בחיים - להכיר אותך. תודה". כשסיימתי לקרוא את ההספד הסתובבתי
אל עידו שעמד מאחוריי ותמך בי. חיבקתי אותו. במהלך כל ההספד
הרגשתי גם את נוכחותו של תומר התומכת בי. הרגשתי את שניהם
עומדים לידי ורק כך יכולתי לקרוא את ההספד. צעדתי ליד קברו של
תומר והצדעתי לו בעיניים דומעות. רציתי לבכות, לצעוק, לצרוח,
רציתי למות.
במהלך השבעה ישבתי לצידו של עידו ולא עזבתי אותו לרגע. ישבנו
שנינו בחדר של שני האחים. מדי הצבא עם ריחו העז של תומר תלויים
על המתלה שעל הדלת. על המיטה של תומר פזורים אלבומים פתוחים על
תמונותיו של תומר מילדותו, ורק נר זיכרון אחד, על השולחן ליד
המראה מוצפת התמונות של תומר ועידו עם חברים שונים, דלק.
אחרי השבעה עידו חזר לבסיס. כבר לא דיברנו הרבה כמו פעם אלא רק
"מה שלומך?" ו-"איך אתה מרגיש?" וכו'. שיחות חולין. כשהוא היה
חוזר הביתה הוא היה יושב בחדרו של תומר ובמשך שעות מסתכל
בתמונות, מריח את המדים התלויים או סתם עוצם עיניים ושוכב על
מיטתו של תומר מבלי לזוז. הקשר בינינו נתרופף וכמעט שלא
נפגשנו. מדי פעם הייתי מוציאה אותו קצת ביום שבת להסתובב בפארק
אבל כל מה שדיברנו עליו היה תומר. בסופו של דבר, ב-30 למותו של
תומר נשארנו שנינו לשבת על יד המצבה הכתובה של תומר - "סמ"ר
תומר איתן בן יואב. בחור כארז. נפל בעת מילוי תפקידו בלבנון
1978-2000..."
כמה מעט המילים האלו אמרו. הן לא אמרו איזה אדם מדהים הוא היה,
איזה בחור יפה תואר, חבר נהדר כל כך ואח משמיים. הן לא אמרו
שמה שהוא הכי אהב זה בעולם זה ללכת לים, שהוא היה אוכל ארטיקים
רק בחורף כי לטענתו זו העונה הכי טובה לאכול ארטיקים. "אם כבר
קר, אז שיהיה קר עד הסוף", היה אומר. הן לא מספרות מי הוא היה.
"נפל בעת מילוי תפקידו בלבנון". הן לא סיפרו שהוא שירת בגולני
והיה כל כך גאה בזה. שהוא התנדב לכל משימה והיה מוכן למות למען
הארץ הזו.
ישבנו על יד הקבר, דממת אלחוט בינינו ועידו רק סרק את האותיות
החרוטות שוב ושוב. על יד הקבר הוא נשבע לי: "אני אנקום במי
שעשה לו את זה. אני מבטיח לך. גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה
- המוות של תומר לא יהיה לחינם". אח"כ הוא הוסיף: "אני רוצה
שניפרד. אני לא טוב בשבילך עכשיו ואני לא בנוי לקשר. אני לא
יכול להיות איתך. בזמן שהיינו יחד הצלפים הארורים האלו תיכננו
איך להרוג את אח שלי, את הלב שלי והצליחו. אני לא יכול לסלוח
לעצמי על זה... אני פשוט לא מרגיש שזה טוב ונכון שנהיה יחד
כרגע..." "אם זה מה שאתה מרגיש..." אמרתי וקמתי לאחר רגע,
מתאפקת לעצור את דמעותיי. הרגשתי מועקה בגרוני, מעין גוש דמעות
שכל רגע יכול להתפרץ החוצה. הסתכלתי על הקבר של תומר. לקחתי
אבן קטנה ושמתי עליו. הסתכלתי על עידו והוא הסתכל עליי. "טוב,
אני אלך..." אמרתי ופניתי ללכת. "כן, אני חושב שזה יהיה הכי
טוב לעכשיו", אמר. התרחקתי מהקבר והלכתי. הרגשתי את עיניו
נועצות בי מבט בעודי מתרחקת. איך הכל נהרס בשנייה, ברגע. כמה
אושר נעלם לנו, כמה קסם.
עידו חזר לבסיס שלו, ואני לביתי. חשבתי עליו בלי הפסקה ובכיתי.
ידעתי שאיבדתי אותו ברגע שתומר מת, אבל לא ידעתי עד כמה.
כבר לא התקשרתי אליו והוא לא אליי, וראיתי אותו רק כעבור
שבועיים. נפגשנו כולנו - כל החבר'ה מלבד תומר. ישבנו ודיברנו.
אך הפעם לא צחקנו. זה היה מוקדם מדי בשביל לצחוק בלי תומר.
דיברנו עליו, על מקרים דומים של אחרים, על אירועים כאלו שאירעו
ועוד. כל אותו הזמן אני ועידו הסתכלנו זה על זו בעיניים. לא
הורדנו מבט. רצינו ואהבנו אחד השני אבל לא דיברנו למרות שהיה
כל כך הרבה מה לומר - ומצד שני הרגשנו שהכל כבר נאמר. תומר מת
וחצי מליבו של עידו מת יחד איתו.
כל כך התגעגעתי לרגעים של פעם. לשיחות עם שניהם. למגע שלי עם
עידו. רציתי רק לחבק אותו ולא להרפות לעולם.
לפני שהתפזרנו כל אחד לדרכו אספנו את השולחן, וידי נגעה בידו
של עידו, צמרמורת עברה בגופי. הוא הסתכל בעיניי ואני בשלו.
שתקנו וכולם סביבנו שמו לב לרגע הזה והביטו בנו, אך הרגשתי
שאנחנו שנינו לבדנו. ניסיתי לאחוז בידו אך הוא הסיט אותה והלך.
בחיים לא ראיתי את עידו ככה. הוא אף פעם לא היה כל כך מרוחק,
מופנם, סגור, קר... לא ראיתי מבט כמו שהיה בעיניו אף פעם. מבט
של עצב תמידי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.