את יודעת, חשבתי על זה אתמול. בעצם מה אני משחקת אותה, אני
חושבת על זה כל הזמן, כל שנייה כל דקה וכל מאית שעוברת בחיים
הקצרים שלי.

כל כך הרבה דברים אני רוצה להגיד
ורוב הזמן אני לא אומרת.
כמה סיפורים רציתי לספר
אבל רוב הזמן אני לא מספרת.
כמה משפטים רציתי להוציא
אבל בדרך כלל הם לא יוצאים.
כמה מילים היו לי בראש
וכמעט תמיד הן נבלעו בתוך.

חשבתי על זה שבעצם בשביל מה אנחנו חיים? נכון, בן אדם לא יכול
לחיות בלי מטרה מול העיניים, הרי כולנו עושים את הדברים שאנחנו
עושים בשביל מטרה מסוימת לא? אני יודעת, זה נדוש, ו"אמרו את זה
קודם לפני, זה לא משנה". אבל מה קורה? אנחנו נולדים, הולכים
לפעוטון, לאחר מכן לגן ואז לבית הספר, לחטיבה, לתיכון, מסיימים
בית ספר, הולכים לצבא, נוסעים לטייל, מתחילים ללמוד, מקימים
משפחה וזהו פה בערך נגמרים החיים משהו כזה לא?

כמה בכי רציתי לבכות
ולא בכיתי
הן רצו לצאת, הדמעות
אבל לא בכיתי.
כמה חיוכים ניסיתי, רציתי
לחייך
ולא חייכתי.
כמה שמחה שהייתה לי בלב
הסתרתי.
הרבה.

ובכל זאת, אנחנו בני האדם - כמו רובוטים, חיים תחת לחץ החברה
המערבית, לחיות את החיים שלנו לפי סדר מסוים. איפה הפסקתי? אה,
הקמנו משפחה, אז זה מתחיל ככה - בית בפרברים, כלב, חתול, הבעל
והאישה עם קריירה ו-2.5 ילדים.
מי מטפל בילדים? אומנת, הוצאות חשמל, טלפון, מים, חיתולים,
משכנתא, אוכל, ארנונה ועוד המון דברים.

כמה משאלות היו לי
ולא הגשמתי אותן.
כמה חלומות חלמתי,
ולא מימשתי אותם.
כמה רצונות היו לי,
כמה.
ויותר.

אז אנחנו חיים את החיים שלנו בצורה ממוצעת כמו כל בני האדם
בחברה שלנו, שיגרה, חיים, בנאלי, נדוש, מ-ש-ע-מ-ם.
למה אני צריכה לחיות את החיים שלי כמו כולם? למה אני צריכה
לסבול ולעשות דברים שאני לא רוצה? למה אני חייבת להיות
אופטימית? למה לא להיות מציאותית פשוט וזהו?
תחיו את החיים שלכם איך שאתם רוצים, אם בא לכם לעשות משהו
תעשו, אם בא לכם להיות משהו תהיו, אם בא לכם ללבוש משהו תלבשו,
תעשו מה בראש שלכם כי בסופו של דבר - "האהבה האחרונה שנשארת
לנו היא אהבת עצמנו אנו".
את יודעת, חשבתי על זה אתמול. בעצם מה אני משחקת אותה, אני
חושבת על זה כל הזמן, כל שנייה כל דקה וכל מאית שעוברת בחיים
הקצרים שלי.

אהבות,
חלומות, שנאות,
משאלות,
מחשבות, רצונות,
מילים,
סיפורים, משפטים,
א-ה-ב-ה!

תוציאו הכל, תהיו עצמכם, ותאהבו.

(אם בלבלתי מישהו קצת - אני מצטערת גם אני קצת מבולבלת)