היא ראתה חיים אחרים,
הרחק מכולם.
שם באחד הפרברים
הריקים מאדם.
נפשה הכאובה השתחררה ברוח
פרשה כנפיים לבנות.
התמכרה לשקט ולאויר הפתוח,
לים הענק וחסר הגבולות.

הוא רחוק מהעין
אך חרוט בליבה.
בשעות בין ערביים
היא הייתה עצובה.
וחלמה בלילות הקרים,
שהיה שם איתה הוא.
וחימם אותה בחיבוקים,
והלילות הקרים שוב לא שבו.

ליבה הקטנטן התחיל לפרפר
כשלא הייתה בטוחה.
והתחילה בטירוף להזכר
במה שכבר שכחה.
את העבר אין אין להשיב,
והכאב לא יחזור.
היא הבטיחה לעצמה שהוא ירעיף
על עולמה טיפות של אור.