משתתפים: איל 45 לבוש כחרדי. שיער דליל מתחת למגבעת
רחל 70 לבושה במלה ישנה עם סינר. נמוכה. שערה ארוך אסוף
ובהיר.
צביה 40 חרדית. (פאה לראשה ושמלה ארוכה)
הילדים: שמרית 19, גבוהה ועדינה. שער שחור חלק
יעקב 12. יוסי 11.

תפאורה:
סלון ומטבח של בית, מופרדים ע"י קיר עם חור לדלת. הכיור בצד
ימין של הקהל. במטבח יש ארונות ומקרר ליד הקיר שקרוב לסלון
ושולחן אוכל זוגי עם שני כסאות קטנים. בסלון יש ספה שממוקמת
במרכז הבמה ופונה לקהל, מלפניו שולחן קטן. מלפני השולחן שטיח.
משמאל לה יש כורסת ישיבה גבוהה. מאחורי הספה ישנה תמונה
משפחתית גדולה וישנה: זוג הורים ושני ילדים. דלת הכניסה נמצאת
משמאל הקהל. לידה יש חלון עם וילון שצופה החוצה.  בפינה הימנית
של הקהל יש מעבר למסדרון.

תמונה I
דמדומי ערב
רחל שוטפת כלים בכיור הממוקם בצד ימין של המטבח כך שגבה לסלון,
ולדלת. אייל מתקרב לדלת מבחוץ, לוקח נשימה ארוכה, פותח את הדלת
לאט תוך כדי שהוא דופק עליה.

אייל: "מישהו בבית?"
רחל מסובבת ראשה בפתאומיות לאחור. אומרת: "אייל". סוגרת את
הברז ומנגבת ידה בסינר ומסתובבת לכיוונו.
אייל: "אמא".
שתיקה קצרה, רחל עוברת דרך דלת המטבח ועומדת.
רחל: "בוא כנס, שב."
איל נכנס וסוגר אחריו את הדלת. מסתכל סביבו.
אייל: " שינית קצת"
רחל: "נכון. שב" (מחווה כלפי הספה)
אייל מתיישב עליה במרכזה:"הספה חדשה".
רחל:" אתה בטח רעב." (חוזרת למטבח הולכת לאחד הארונות מוציאה
קופסא, הולכת למקרר מוציאה קנקן של מיץ ומוזגת לתוך כוס, מביאה
לו לספה.)
אייל: "תודה". לקוח את הדברים מידה ומניח אותם על השולחן.
רחל: "מה שלומך?"
אייל: "בסדר"
רחל: "וצביה והילדים?"
אייל: "ברוך השם."
רחל: (עדין עומדת) "יופי - הפתעת אותי"
אייל (נבוך): "כן, אני... רציתי לראות אותך. שבי אמא."
רחל הולכת מאחורי הספה ומתיישבת על הכורסא. היא עושה את זה
לאט.
אייל: "את נראית טוב, אמא. בריאה, ישבתח שמו."
רחל: "זקנתי. עברו שמונה שנים מהפעם האחרונה שהיית פה."
אייל(נבוך): "כן - אני..."
רחל: "זה בסדר. אני יודעת מה זה לגדל משפחה. הייתי באה בעצמי,
אבל אשה בגילי כבר לא כל-כך ניידת."
אייל: "אני יודע."
רחל: "אני רואה שלא הבאת דברים. אתה רוצה לישון פה הלילה?"
אייל: "לא, זה בסדר."
רחל: (כואב) "וארוחת ערב אתה מוכן לאכול פה?"
אייל: (מודגש) "אמא..."
רחל: "אל תדאג, יש לי כלים חד פעמיים."
אייל (מחייך קלות) :"בסדר".
רחל: (חיוך קל): "בסדר."
(שתיקה )
רחל(הססנית): "איך בעבודה?"
אייל קוטע אותה: "אמא, אני רציתי לדבר איתך."
רחל: "אנחנו מדברים"
אייל:"כן. שמרית מתחתנת בשע"ט"
רחל: "מזל טוב. עם מי?"
אייל: "שידוך טוב. גם חוזרים בתשובה. בחור נחמד."
רחל: "יופי."
אייל (מוציא מז'קט החליפה הזמנה, ורוכן להגיש אותה לאימו):
"אני רוצה שתבואי."
רחל לוקחת את ההזמנה ומסתכלת עליה: "אני לא כל-כך ניידת
בימינו."
אייל: "אני אדאג לך."
רחל: "בסדר."
אייל: "זה בעוד שבועיים."
רחל: "אל תדאג. בגילי לוח הפגישות נקי."
אייל: "תודה."
רחל:" בת 19 לא?"
אייל: "כן. מתחתנים אצלינו בעדה מוקדם."
רחל: (מודגש) "אני זוכרת."
שתיקה קצרה
אייל קם "אמא- אני צריך ללכת."
רחל קמה מהר אחריו: "ומה עם ארוחה?"
אייל (הולך לכיוון הדלת): "אני אוכל בבית."
רחל (לפני שהוא מגיע לדלת): "אני רוצה שתבוא לבקר אותי."
אייל עומד ומסתכל אחורה: "בסדר."
רחל:" תבוא ביום חמישי. תביא את צביה והילדים. אני אכין לכם
ארוחה כשרה."
אייל: "אם ירצה השם, אנחנו נבוא אחר הצהרים."
רחל: "יופי."
(בתנועות חדות ומהירות ) אייל פותח את הדלת ויוצא.
רחל ממהרת אל החלון שליד הדלת ומסיטה את הוילון כדי לצפות
בבנה.

תמונה II
שעת אחר הצהרים. עדין יש שמש.
אייל צביה ו3 הילדים עומדים בדלת החיצונית. שני הילדים הקטנים
משחקים/מציקים/רבים זה עם זה. שמרית מנסה לגרום להם להפסיק.
רחל יושבת על הספה וקוראת בספר משקפי קריאה לעיניה. בסלון יש
עוד כסא.


אייל לאשתו: "שיהיה לנו בהצלחה."
צביה מלטפת את ראשו בהבנה.
אייל פותח את הדלת תוך כדי דפיקה: "מישהו בבית?"
רחל: "כן כן. כנסו." מניחה את הספר על השולחן ומסירה את
משקפיה. קמה והולכת לכיוון הכניסה.
המשפחה נכנסתי פנימה ונעמדת בכניסה.
רחל עומדת מולם: "כנסו כנסו, שבו. הולכת לשולחן הקטן, מרימה את
הספר ומשקפי הקריאה שלה: "אני רק אסדר פה קצת." הולכת לחדר
השינה.
בזמן הזה - המשפחה נכנסת קצת יותר. שמרית סוגרת את הדלת. אייל:
"בואו נשב." הוא הולך ומתיישב על הספה. צביה הולכת ומתיישבת
לידו. שמרית יושבת על הכסא. הילדים מסתכלים על אביהם. אייל:
"שבו על השטיח." בינתיים רחל חוזרת ורואה איך המשפחה מתארגנת,
ואחרי שכולם מתיישבים, היא מתיישבת על הכורסא. מניחה את ידיה
על הברכיים.
רחל: "כמה יפים אתם". לצביה ואיל: "גדלתם משפחה מפוארת".
לצביה: "את לא יודעת איזה אושר זה לאם לראות את בנה יחידה בעל
משפחה שכזאת." פונה לשמרית: "אני מחכה בקוצר רוח לנכד הראשון
שלי.
אייל [בהתרסה]: "אני לא הייתי בן יחיד."
צביה (בשקט אליו): "לא עכשיו אייל".
רחל: "למה אתה מדבר ככה?! אתה חושב ששכחתי את אחיך? אבל אחרי
התאונה אתה נשארת בני יחידי."
אייל: "זו לא הייתה תאונה."
צביה (גוערת): "איילי, אנחנו אורחים אצל אמך. בוא ננהג בנימוס.
עכשיו אחרי שנוצר הקשר מחדש יהיה לנו מספיק זמן ללבן ההדורים.
באנו לפה כדי שהילדים יפגשו את סבתא שלהם."
רחל: "ואני שמחה לפגוש אותם." פונה לשמרית: "איך הכלה המאשרת
עומדת בהתרגשות?"
שמרית מסמיקה.
רחל: "איך קוראים לחתן המיועד?"
שמרית: "דוד."
רחל: "איזה יופי... מה הוא עושה?"
שמרית: "תלמיד ישיבה."
רחל: "א ישיבה בוחר?!" רואים שיש לה מה להגיד אבל היא נמנעת
מלהגיד זאת.
הילדים הקטנים מזדנבים מאחוריהם ומסתכלים על התמונה.
יעקב(מצביע על הגדול שבילדים): "אבא- זה אתה פה?"
אייל מסתובב לאחור ואומר לאמו: "התמונה המשפחתית שלנו."
ליעקב: "לא זה דוד שלך, אחי הבכור יעקב, כמוך."
יעקב: "יש לך אח אבא?"
אייל קם והולך אליהם: "יעקב אחי נפטר."
מסתכל על אמו ואומר: "תאונה נוראה". מצביע על הקטן שבתמונה
ואומר לקטנים: "זה אני. הייתי קרוב לאחי כמו שאתם קרובים אחד
לשני."
יוסי: "מה קרה?"
אייל (מסתכל על התמונה): "נפל מעץ הלימון."
צביה נרעשת: "יוסי, אל תציק לאבא שלך. בוא לפה."
הקטנים חוזרים להתיישב.
רחל: "איך שכחתי" רצה למטבח להביא עגלה עם כוסות וקצת עוגיות
וקנקן מיץ ובקבוק קולה.
רחל: "הנה, בבקשה". מצביעה על המיץ ומדברת בקול של מבוגר המדבר
אל ילדים: "הכנתי לימונדה שאבא שלכם היה שותה כל יום כשהוא היה
בגילכם." אייל חוזר לספה.
לצביה: "קניתי גם קולה אם הם לא יאהבו את המיץ."
צביה: "לימונדה זה בסדר גמור." מוזגת לכוסות.
אייל מברך. אוכלים קצת מהעוגיות. צביה לקטנים: "אל תאכלו יותר
מדי עוגיות, כי עוד מעט נאכל ארוחת ערב." צביה ושמרית שותות
מהלימונדה ומעוות פניהם בקצרה וממהרות להסוות את ההבעה.
יוסי שותה: "בעע."
צביה:[גוערת] "יוסי, תתנהג בנימוס."
רחל: "לא, זה בסדר. צריך להתרגל ללימונדה שלי. הנה נשים
סוכר."
לאחר שהיא מוסיפה סוכר ללימונדה של הקטנים, שמרית וצביה
מוסיפות גם הן כמות נכבדת של סוכר ללימונדה.
רחל:" איילי אתה לא רוצה?"
אייל: "אני בסדר". ולוגם מהקולה שלו.
רחל (לשמרית): "אני זוכרת שאמא שלך אמרה לי שאת רוצה להיות
מורה."
שמרית מהנהנת.
צביה (בגאווה): "היא לומדת באולפנת בנות יעקב. היא תלמידה
מצטיינת."
רחל: "זה נפלא! תמיד אמרנו בבית הזה שהמורים המחנכים את הדור
הבא צריכים להיות הטובים ביותר, נכון איילי?"
אייל: "זה לא יהיה מוגזם לאמר שאבא חינך אותנו כל יום כמעט."
רחל: "איילי, למה שלא תראה למשפחה שלך את הגינה שלנו, ואני אלך
להכין את האוכל."
צביה: "אני אצטרף אליך."
רחל: "לא אין צורך, זה בסדר."
צביה: "אני רוצה לעזור."
רחל (מחייכת): "טוב."
כולם קמים. הילדים ואייל יוצאים החוצה לגינה, צביה ורחל הולכות
למטבח.

תמונה III
רחל וצביה במטבח.

צביה: "אני מקווה שלא טרחת יתר על המידה."
רחל: "אולי קצת. בכל זאת, זאת ארוחה מאוד מיוחדת בשבילי."
צביה: "גם בשבילנו. הילדים מאוד התרגשו."
רחל: "יקירתי, גדלתם משפחה לתפארת."
צביה: "הם ילדים טובים, זה מאוד עוזר."
רחל: "גם הבנים שלי היו ילדים טובים, רק קצת שובבים. לבעלי היה
מאוד חשוב לחנך אותם."
צביה מחייכת בנימוס.
צביה: "זה נראה מאוד טעים. זה תבשיל תפו"א?"
רחל: "כן, תטעמי."
צביה: "מממ... מעולה."
רחל: "תודה. בכלל זה נראה כאילו אני חייבת לך הרבה תודה, גם
בהווה וגם בעבר."
צביה שוב מחייכת.
רחל: "יש דברים שאמא יודעת, גם אם זה חבוי."
צביה לא עונה.
רחל: "אני אוהבת את הבן שלי, אבל אני לא יודעת מה היה יוצא
ממנו אלמלא היה פוגש בך. אני לא יודעת אם אייל ספר לך, אבל
התכתבנו קצת אחרי המעבר. בעלי מנוחתו עדן, לא ידע. הוא היה
אמנם חם מזג אבל הייתה לו נפש עדינה והוא לקח את המעבר מאוד
קשה. עקשנים הגברים במשפחה הזו. אני יודעת שבלעדיך איילי לא
היה בא לפה. צריך הרבה אהבה כדי לאזור אומץ ולבוא לפה אחרי
הרבה שנים, אפילו שזה הבית שלו. אני רוצה שאייל ידע שאני לא
כועסת עליו."
צביה רוצה להגיד משהו אבל...

מכה חזקה וצעקה של ילד [הן מסתובבות לכניסה] . יוסי נכנס
ובבהלה: "יעקב נפל, יעקב נפל."
צביה: "יוסי, תרגע חמוד שלי" הולכת לקראתו.
אייל נכנס עם יעקב על ידו. שמרית מנחמת את יעקב שבוכה.
איל: "תירגע חמוד שלי, תרגע. הכל יהיה בסדר."
צביה: "מה קרה?"
אייל: "הקטנים טפסו על עץ הלימון כשלא שמנו לב והבחורצ'יק כאן
נפל וקבל מכה ביד."
צביה: "אוי מסכן שלי. זה כואב?"
יעקב מהנהן.
אייל: "אני מציע שנסע לבית חולים לבדוק את היד, זה יכול להיות
שבר."
צביה: "בסדר. רחל אנחנו מצטערים."
רחל: "זה בסדר, אני מבינה."
צביה: "בהזמנות אחרת."
רחל: "לארוז לכם משהו לאכול שלא תהיו רעבים בדרך?"
אייל: "אין זמן, לא תודה. בואו חבר'ה, תבדקו שלא השארנו שום
דבר והלכנו."
רחל: "והחתונה?"
אייל: "יום לפני, שני הבא אני אאסוף אותך אחה"ץ ותשני אצלינו.
לילה טוב. בואו."
הם עוזבים. רחל רצה לחלון.

תמונה IV
אחה"ץ. רחל יושבת על הספה עם ספר ביד. מזוודה ליד הדלת. אייל
ושמרית דופקים על הדלת ונכנסים.

רחל: "שלום חמודי, בואו תכנסו. וגם הכלה אני רואה הגיעה. את לא
אמורה להתכונן לקראת החתונה."
אייל: "יש עוד מספיק זמן להתכונן, החתונה רק מאוחר בערב."
רחל: "כן. אתם רוצים משהו לאכול, לשתות לפני הנסיעה הארוכה?"
אייל: "לא, אני הולך לסגור את החלונות." הולך לתוך המסדרון.
רחל: "את מתרגשת חמודה?"
שמרית: "קצת."
רחל: "והבחור שלך, דוד, בחור טוב?"
שמרית: "כן."
רחל: "חמודה - אני יודעת שאנחנו לא מכירות הרבה זמן, ואני לא
רציתי להגיד לפני כולם, אבל מלימוד תורה לא מפרנסים משפחה. למה
שלא תשכנעי אותו לעשות משהו עם עצמו?" שמרית נבוכה.
אייל חוזר בדיוק באמצע המשפט, ומספיק לשמוע את סופו.
אייל: "אמא, מה את עושה?"
רחל: "אני רק קצת נותנת לה עצות לחיי הנישואין."
אייל: "אל תעשי את זה."
רחל: "קצת טיפים, בכל זאת הייתי נשואה באושר הרבה שנים."
אייל: "היא לא צריכה עזרה ממך. יש לה הורים בשביל זה. את אל
תתערבי."
רחל: "איילי, אל תתעצבן. אני רק מדברת עם הנכדה שלי."
אייל (עצבני): "בסדר. את מוכנה?"
רחל: "כן, אני רק רוצה להביא לכם קצת לימונים."
אייל: "עזבי אותך משטויות."
רחל: "קצת לימונים, מתנה למשפחת הכלה."
אייל: "אין לנו זמן לזה."
רחל: "אבל אתה תמיד אהבת את הלימונדה שלנו."
אייל: "אמא, אני לא אהבתי את הלימונדה. זה מר ומגעיל."
רחל: "איך אתה מדבר. שהבת שלך לא תשמע אותך ותחשוב שלא חינכתי
אותך כמו שצריך."
אייל: "את לא תתני לי עצות איך לחנך את הבת שלי. את יודעת
למה?! כי אני דואג לילדים שלי. אני דואג שלא ירביצו להם. משגיח
עליהם."
רחל: "אייל, למה צריך לחזור לזה. אבא שלך כבר נפטר לפני המון
שנים. הוא אהב אותך ואת אחיך מאוד, והוא רצה שתצאו לעולם
מחונכים כמו שצריך."
אייל: "מה שאבא עשה לנו זה לא לחנך. זה נקרא להריץ מכות רצח."
רחל: "אייל אל תגזים."
אייל: "אני לא מגזים. זה בסוף הרי מה שקרה. הנה למה שלא שנספר
לשמרית מה שבאמת קרה. נתן לה עצות על חינוך ילדים. [לשמרית]
סבא שלך הרג את דוד שלך במכות. מדי פעם הוא היה משתמש עלינו
בחגורה, לפעמים באגרופים שלו, תלוי בכמות החינוך שהוא היה רוצה
להנחיל לנו."
רחל [לשמרית]: "זה לא נכון, הוא נפל מעץ."
אייל: "למה לשקר? את רצית לתת לה עצות לחינוך לא?! אז תספרי לה
את האמת. [לשמרית] אני ויעקב טפסנו על העץ. אני החלקתי ונפלתי.
ואבא שלי, סבא שלך, פשוט הרביץ ליעקב כל-כך חזק שהוא שבר את
המפרקת. [לרחל] אבל את אמרת שהכל תאונה נוראה וצריך לשמור על
המשפחה שלא תתפרק ולכן זה שספרנו לכולם. אז עכשיו שכולם ישמעו.
[הולך אל הדלת הראשית ופותח אותה וצועק החוצה] אבא שלי הוא
רוצח. משה וינרוט רצח את יעקב הבן שלו." סוגר את הדלת.
רחל: "איילי, בבקשה. אני גרה פה. אני צריכה להסתכל לשכנים
בעיניים."
אייל: "גם כן שכנים. במשך שנים כל הרחוב שמע את המכות ואף אחד
לא עשה שום דבר. לכן חזרתי בתשובה. אצלינו לפחות דואגים אחד על
השני, עוזרים אחד לשני ודואגים שאף אחד לא יחסל במכות את
הילדים שלו"
רחל: "זה עניין משפחתי, איילי. יכול להיות שעשינו טעות, אבל
היינו צריכים לאחד את המשפחה."
אייל: "לא אמא, זה עניין פלילי. כזה שמערבים בו משטרה ובית
משפט. ואת שותפה לזה. את ניסית לגרום לזה להעלם. שותפה לרצח,
ושותפה להתעללות."
רחל: "אתה לא צרך להשתמש במילים כאלה קשות."
אייל: "כן אני כן, כי זו האמת. זה מה שקרה, רצח!"
רחל [מגחכת בעצב]: "ואני חשבתי שאתה בא להשלים אם אמא שלך."
אייל: "טעית. צביה שכנעה אותי לתת לך הזדמנות להתנצל. אבל אני
רואה שאת עדין לא מבינה שומדבר. אני לא יכול להרשות לך להתקרב
לילדים שלי. הם צריכים ללמוד לטפל בילדים שלהם. להגן עליהם,
כמו שאת לא הגנת עלינו.
די - אני לא יכול יותר. בואי שמרית.
[לרחל] תשארי פה להרקב עם הלימונדה המרה שלך והמשפחה שאת כל-כך
דאגת שלא תתפרק, ותגידי תודה שלא בילית עשר שנים בכלא."
אייל ושמרית יוצאים.
רחל בוהה בהם ממקומה ומתיישבת על הספה המומה.