הייתי באוטובוס, אותו האוטובוס שלא לוקח אותי לשום מקום כל
יום, אבל לא מהאטובוסים הרגילים, לנו יש אוטובוס מיוחד.
"ההסעה", איזה שם מפחיד היה זה לאוטובוס שלא מסיע אותנו לשום
מקום, אך עדיין אנו עולים עליו שוב ושוב יום אחר יום אפילו
פעמיים ביום, אסון דראסטי היה האוטובוס הזה.
יום אחד באוטובוס ראיתי מעין תופעה מפחידה כזאת, שאת פשרה לא
הצלחתי להבין, היא העלתה בי את השאלות הכי מסתוריות של היקום,
כמו מי ברא את האנשים הללו, כמובן שזה בא יותר בתור עלבון אך
שאלה קיומית זאת שאלה קיומית לכל דבר. ובאוטובוס ילדה שישבה
בכיסא לאלכסוני, שיכולתי לשמוע את דבריה ואת פטפוטיה
האינסופיים עד שרצון עז היה לי פשוט לזרוק אותה מהחלון, או
לפחות להכניס לה את הנעל לפה, דברים אכזריים עברו לי בראש
באותו הרגע, אך המצב נהיה אפילו יותר גרוע.
הילדה הזאת לפתע הוציאה מכשיר טלפון נייד והחלה להתקשר, ולפתע
שמעתי את דבריה טוב טוב. היא אמרה לאחותה "תדליקי את המזגן
בחדרי כדי שכשאני אבוא אז יהיה לי קר" ומיד חטפתי מאין קריזה
פתאומית שבאה מאחור והפתיעה אותי עד כדי כך שהרצון שהיה לי
לדחוף אותה מהחלון גבר. לבסוף קמתי ודחפתי לה נעל לפה, היא
נראתה ממש מצחיק כאשר לא הצליחה לדבר, אוי הדמיון דבר נפלא.
לא הבנתי מה בדיוק קרה פה, למה שילדה כלשהי תתקשר לאחותה ותאמר
לה, למרות שזה נשמע יותר כמו ציווי, להדליק את המזגן בחדרה.
האם העצלנות בחיים שלה הגיעו למצב כל כך קריטי שהיא לא יכולה
להמתין מספר דקות בזמן החדרה עובר ממצב פושר למצב של קיפאון
אימים?
באותו רגע אני ממש לא חשבתי עליה דברים טובים, אך המצב
באוטובוס לא הסתיים, התחלתי להסתכל סביב וראיתי שכולם ככה,
"איפה אני לעזאזל?" מה קורה לעולם השליו שלי, מה זה כל
הטלפונים הסלולריים האלו שכולם מחזיקים, נגעלתי ברמה כל כך
גבוהה שלא יכולתי עוד להביט. עצמתי את עיני ולרגע קט הייתי
במסעדה מפוארת עם יין בכוסי ועם סעודה יפה ואלגנטית על שולחני,
וכן הייתי עם בת זוגתי ועברנו לילה שקט ונעים במסעדה. לפתע בלי
שום הודעה מוקדמת נשמע קול בכל המסעדה, היה זה קול של "ביפ,
ביפ, ביפ, ביפ", כן... היה זה קול של צילצול, בעוד כל תושבי
המסעדה מושיטים את ידיהם במהירות שלעומתם סופרמן רץ לאט, וכולם
ישר אל הטלפונים שלהם, וכך התחיל החיפוש אחר המתקשר המיסתורי.
אסון, פקחתי את עיני ושבתי לאוטובוס ועדיין כולם משוחחים, היו
אפילו כמה ששוחחו אחד עם השני, עלובי נפש.., כל האנשים פה
עלובי נפש, מה רע בלשבת בשקט לכמה דקות של נסיעה לשום מקום?,
מה רע בלדבר עם האיש שיושב בכיסא שליד, בשקט ובנועם כמובן.
עולמי כמעט ונחרב אך מיד נזכרתי בדבר מה חשוב, מאלה שיעזרו לי
לעבור את שארית היום ברוגע. מיד נזכרתי בסכנות הטלפונים
הסלולריים, נעמדי וצעקתי בכל נשמתי "הלוואי שכולכם תקבלו
סרטן". דממה הייתה בכל האוטובוס, אך הדממה שנמשכה למשך מאית
השניה הסתיימה באותה המהירות שהיא התחילה וכולם המשיכו לשוחח
בטלפון. יום עלוב היה יום זה, אך יום זה התחיל את שארית חיי
העולם.

נזכרתי באותו היום שהיה לפני כשלושים שנה, סביר שיותר קרוב
לשלושים ושתיים, אך הדיוק מאבד ממשמעותו כאשר כל העולם כמעט
נחרב, לפחות האנושות שעוד נשארה ממה שהיה אחרי הדינוזאורים.
אוי איזה יום נורא זה היה, אך הדבר התנקם בהם, ידעתי שאני
צודק, ידעתי שהיום הזה יבוא כאשר אשאר עם כשלושים אחוזים
מהאנשים שהיו איתי באותו האוטובוס באותו היום. והשאר ?, מתו
מסרטן לפני שנתיים שלוש, אחדים לפני ארבע. הזהרתי אותם לפחות
ניסיתי, אך זה לא משפר את הרגשתי, אני ייחלתי למותם ועכשיו
כאשר זה קרה, הרגשתי ברע. הסתכלתי מהחלון במבט זעום על פני, אך
המבט היה יותר זעם עצוב מאשר זעם כעסני שכזה, זה לא היה בכלל
זעם, אלא אולי יותר קרוב למבט של איש שאיבד את הבית שלו ועכשיו
מקבץ נדבות בשינקין. אוי אילו חיים עצובים אני חיי עכשיו, אילו
רק הקשיבו לי האנשים האלו וכיבו את הטלפונים. אך לכל פעולה
ולכל מעשה יש את התגובה המתייחסת אליו, לכל חטא יש את עונשו
ואולי עונשי גם כן יהיה מוות, הרי שלייחל למותם של אנשים ולרמז
על העתיד לקרות הוא גם חטא מסוג כלשהו, הלא כן?.

קמתי למחרת והשמש לא זרחה, הציפורים לא צייצו, והעצים, נבלו
או ששינו את צבעם לחום אדמה. היום לא החל בדיוק כפי שקרה
ושיקרה ,לאותם האנשים שרק רצו לשוחח בטלפונים שלהם, וזה המצב
שיהיה למשך שארית מותם.