אני זוכרת הכל, למרות שאני מנסה לשכוח, אדם גדול עם מזוודה
גדולה על הברכיים - כדי שאף אחד לא יראה מה הוא עושה מתחת (הוא
חכם המניאק).
הגעתי לשם ילדה תמימה לבושה בחולצה לבנה, ווקמן על האוזניים
(נדמה לי ששמעתי שיר מרגיע).
ופתאום הוא הגיע התיישב לידי, מתעלם מכל המושבים הריקים.
מתיישב דווקא לידי.
"שלום אני רוצה להרוס לך את החיים"
"בוא, בבקשה, אני אשמח, אני מחפשת קצת תיבול לחיי"
"אכפת לך לעצום עיניים או לישון כך אני יכול להרוס לך את החיים
ביתר קלות"
"אין שום בעיה" עניתי, "אני אפילו אגביר את המוזיקה שתסיח את
דעתי"
"מצוין, ככה אני בוחר אותן: ילדות תמימות עם הרבה ברק בעיניים
ואם אפשר גם בתולות. יש משהו בבתולות שמושך אותי, אני רוצה
להיות זה שמלמד אותן על החיים"
פתאום הרגשתי איך העיניים שלי נעצמות לצלילי מוזיקה מבלבלת.
"הנה אני מניח מזוודה, אין לך מה לדאוג אף אחד לא רואה"
"אבל יש כאן הרבה אנשים " עניתי.
"הם לא רואים, וגם אם כן הם לא יגידו כלום. הם מושפעים
מהמנטליות האמריקאית, כאן הם כבר לא ישראלים"
"טוב תעשה את זה מהר, יש לי עוד חמישים שנה לחיות עם זה"
"גמרתי"
התעוררתי, ראיתי שהוא נעלם, הוא בטח עסוק יש לו עוד הרבה
תמימות להיום.
ולי?
לי נשארו עוד חמישים שנה.