היא רצה כמו שהיא לא רצה מעולם. השעה הייתה כבר רבע לשמונה
והיא יודעת שהיא עומדת לאחר את הרכבת. אולי היא בעצם בכלל לא
הייתה צריכה להקשיב לפרסומות המעצבנות על הדרך המהירה אבל
עכשיו כבר היה מאוחר מדי (3 דקות לקריאה אחרונה אם אנחנו רוצים
להיות מדויקים).
אז כמו שאמרתי קודם, היא רצה כמו שהיא לא רצה מעולם. טוב, האמת
היא שזה לא נכון. היא עושה את זה כל יום בחודש האחרון, כל יום
היא לא מתעוררת בזמן ונשבעת שהיום יהיה היום האחרון. אבל, היא
תמיד מצליחה לתפוס את הרכבת והיא מקווה שהיא תצליח גם היום.
חמישה לשמונה לפי השעון שלה אבל הרכבת עדיין ברציף היא מספיקה
לעלות בשנייה האחרונה. השומר הזקן כבר מזהה אותה ואומר: "בוקר
טוב, גברת כהן". דנה (גברת כהן, למי שעדיין לא הבין) שילמה
לכרטיסן ומצאה מקום ריק. מולה ישב איש אחד, נראה קצת מבוגר
אולי 40 אולי יותר, אבל היה בו משהו שתפס את העיניים שלה, משהו
מסתורי, משהו... מושך.

היא לא דיברה איתו חס וחלילה, כי היא אף פעם לא תדבר עם מישהו
זר ברכבת, ובכלל למי יש עכשיו זמן לקשר ואני עדיין לא מוכנה
להתחתן עם אף אחד ו... (די, אמא, צאי לי מהמחשבות). אז איפה
היינו, אה כן ברכבת. מעבר לזה שום דבר מעניין לא קרה שם אז
בואו נעבור הלאה ליום הבא...

מה קרה ביום הבא? כמובן...

היא רצה כמו שהיא לא רצה מעולם, כבר שמעתם את הסיפור הזה לא
נחזור עליו. שוב דנה חיפשה מקום ריק ושוב המקום היחידי שהיה
היה מול אותו איש המסתורין מאתמול. דנה התחפרה לה במושב שלה
כרגיל, וחיכתה שהזמן יעבור. "אנחנו חייבים להפסיק להיפגש ככה"
אמר האיש בחיוך. דנה הייתה המומה לרגע ולא ידעה  אם לענות או
להתעלף אבל לבסוף היא אמרה "אז בוא נפסיק עם זה". האיש לא ויתר
ואמר "אני יוסי". שתיקה.  "יש לך שם, או שאני פשוט אמציא לך
אחד?". "דנה" היא אמרה בחדות, "נעים להכיר". המשפטים הקצרים
האלה נמשכו כמה רגעים אבל באופן פלאי (דנה בעצמה לא האמינה)
הקרח נשבר והיא באמת דיברה עם מישהו שיחה אמיתית, פעם ראשונה
מזה אלוהים יודע כמה.
יוסי, מסתבר, היה סוכן אמנות עצמאי שעובד בעיקר עם ציירים
ופסלים. אומן בנפש וגאון בראש. דנה הרגישה שהיא יכולה לדבר אתו
על הכול. הם דיברו במשך חצי שעה על כל נושא שבעולם מאומנות
מודרנית ועד המצב הפוליטי בארץ. לבסוף, כדרכן של רכבות גם
הרכבת הזו הגיע לתחנה של דנה והיא נאלצה להיפרד מיוסי, אבל לא
לפני שהוא הצליח לסחוט ממנה את הטלפון
שלה. "אני באמת נורא עסוקה" היא אמרה, "אל תדאגי, אני כבר
אתפוס אותך". דנה, אם לא ציינתי את זה קודם, עובדת כעורכת משנה
בעיתון "לאישה". כשהיא סיפרה את זה ליוסי הוא גיחך ואמר שהוא
לא מבין איך נשים באמת מאמינות לשטויות שהעיתון כותב, אבל
איכשהו, מהפה שלו, זה לא נשמע כל כך מעליב.

ביום שלישי דנה הייתה בתחנה כבר בעשרים לשמונה. היא קמה בבוקר
כרגיל, אבל בלי לשים לב הרגשה מוזרה התגנבה לה לתוך הלב. היא
לא הייתה יכולה להסתכן בלפספס את הרכבת ולא לראות עוד פעם את
יוסי, מה שהוא לא התקשר עדיין. היא לא ראתה אותו בתחנה ובחמישה
לשמונה עלתה בלית ברירה לרכבת. יוסי מצדו, כבר חיכה במקום
הקבוע. עוד נסיעה שלמה עברה בשיחה קולחת ומעניינת על הכל ויוסי
הבטיח שהוא יתקשר.

למרבה הפלא, הוא באמת התקשר באותו היום והם קבעו להיפגש בערב
באחד מבתי הקפה בעיר. שלוש מאות חליפות, שלושים סטים של הלבשה
תחתונה וארבע חברות על תקן יועצות יופי ונישואין התחלפו עד
הערב. היא רצה לשם, מנסה להגיע בזמן, לחכות לו לשם שינוי אבל
הוא כמובן כבר היה בפנים מנופף לה שתיכנס. הערב היה מדהים
בשביל דנה. היא נהנתה כמו שהיא לא ידעה שאפשר או חוקי ליהנות.
בסוף הארוחה, הם הלכו לטייל. הם טיילו וטיילו עד שהגיעו לפארק
כלשהו ופשוט החליטו להמשיך לטייל. דנה נהנתה כל כך שהיא קיוותה
שהערב לא ייגמר לעולם. הם המשיכו עד שהגיעו לנקודה מבודדת ושם
יוסי עצר. "זה הרגע שהוא עומד לנשק אותי", חשבה/קיוותה דנה.
הוא קירב את פניו לפניה, מתעכב לשנייה להריח את הבושם המתוק
שלה. ליבה של דנה הלם במהירות. יוסי המשיך להתקרב, חשף את
ניביו ותקע אותם בצווארה. יוסי שאב מדנה ההמומה את דמה וכשסיים
החביא את גופתה בשיחים.
הוא לקח מהתיק שלה את גיליון ה"לאישה" שידע שיהיה שם, בדק את
שמות שאר העורכים והמשיך בדרכו לכיוון הרכבת, בעודו חושב על
צרות הפמיניזם המודרני ואיך כל כך קשה בימינו להשיג מטרה קלה.