כשם שגחליליות
היו מערטלות לילן
ואינן עוד.
כך הוא,
שקדם לנוע בעולמי,
לא עוד מאירני
בצינה
המכרבלת של מבטו,
בזנב
שאינספור פרצופים מנת חלקו,
בזהירות המתמדת
שתוחם הלילה בקרבו,
בחברתו שאינה ניזונה  
בצק, רדיו ופנסים.
כך הוא,
היה בא אליי
מפוייס,
נושם.
מחטי אורן היו נדרכים,
רגליי היחפות היו מרגיעות;
נחשים לא יופיעו פה.

שוב נתערפלו רצונותיי,
כאשר בפרימת ערכיי עמלתי.
אני בא כעת
מפוייס בגעגועים.
משולל זרי עבר,
מפאת חסרונו.
רווייתי אינה באה על סיפוקה,
ספקותיה עודן מנקרות דומייתי,
כמתכוננת,
לעתיד הדברים לבוא.
עת אחצה אדמה זו,
טרם עשתונותיי יוקירוני,
משנתי חלוקת הדיעות תיפרס.
כמו מעצמה,
תובילני,
אל דרך הישר שמנגד לעצמי אפילו,
אל מה שעלול היה להיות,
לו הייתי מתכנס איתך שוב.