ליווינו אדם בדרכו האחרונה, דמעות לא היו שם. רק המטפלת
הפיליפינית בכתה בקול רם, מחתה  דמעותיה הזולגות, במטפחת
ממורטטת.

פגשתי בה במטפלת לפני פחות משנה, באותו בית קברות יפה וקודר,
שם למעלה בכניסה לירושלים. גם אז בכתה, אבל אז בכו כולם
כשהורידו לקבר  את האישה בת ה -85. היום מביאים למנוחות את
הבעל בן ה - 92.

ההלוויה הראשונה הייתה מיוחדת, המוות פתאומי, מתוך מה שניתן
לכנות בריאות שלמה. האישה שכל חייה הייתה פעילה, עוד הספיקה
לפני מותה לעשות ביבי סיטר לנכדה, להכין אוכל לשבת, לערוך
קניות, לסדר את הבית, לרחוץ את הבעל החולני. אחר כך אמרה שהיא
קצת עייפה. פלא? אחרי יום כזה עמוס, גם אני הייתי עייפה, אז
הלכה לנוח. שמה ראשה על כר ולא התעוררה.

ההלוויה הייתה גדולה. הרבה חברים של  המשפחה, הילדים, הנכדים,
החברים, קבוצת חיילים על נשקם שקיבלה שחרור מהצבא. ערב רב של
תושבי השפלה וירושלמיים, בכו והתנחמו איש בזרועות חבריו. נישאו
הספדים ונאומים. אמרו יזכור...

אחר כך חזרנו הביתה. בדרך הניח החוקי שלי ידו על ברכי, מלטף
ועולה במעלה ההר. אחרי הלוויה זה תמיד או אוכל או סקס. אני
מעדיפה את האחרון. מזכיר לי שאני  עדיין כאן, חיה.

היום אנחנו מביאים למנוחת עולמים את הבעל, בן הזוג שנתייתם. לא
במקרה אני משתמשת במונח מנוחה. כי מה שעבר על הבעל בשנה
האחרונה, רק לשונאיי הגדולים ביותר אני מייחלת וגם אז ברחמים.


חולה סוכרת היה הבעל ומיום שמתה אשתו החמירה מחלתו. אכלה
בגפיו, אצבע אחר אצבע כרתו. אחר כך החמירה  גם האי הספיקה
הכליתית  ולמרות גילו והתנגדותו, עבר דיאליזות שלוש פעמים
בשבוע. בוקר אחד התעורר ואינו רואה. הסוכרת פגעה בראייתו
ועכשיו  סומא מגשש דרכו בעולם. גם שמיעתו כבר לא כשהייתה. אתם
רואים את התמונה? יכולים להבין את האיש שמבקש נפשו למות?

אתם הייתם רוצים לחיות ככה? מחוברים למכונה שמנקה את דמכם שלוש
פעמים בשבוע. עם לחץ דם לא יציב שמעורר התקפים של כאבי ראש,
ונפילות של לחץ דם עד כדי עלפון. לא פעם הובהל אחרי הדיאליזה
לחדר מיון ומשם לאשפוז במחלקה הפנימית לאיזון רמת
האלקטרוליטים בדמו.

כל שמבקש הוא את נפשו למות. אבל הרפואה המתקדמת בעולם של שנות
האלפיים ויותר, יודעת איך להאריך חייו של אדם. בשום אופן לא
לקצרם, אפילו לא להקל עליהם. על סבלה של המשפחה אינני מרחיבה
בדיבור. מי שהיה שם יודע ומי שטרם היה, שלא ידע.

לוויה שקטה, רק המטפלת הפיליפינית פורצת מידי פעם בבכי. אין
הספדים, אין נאומים. תחושה ברורה של סוף סוף נגאל מייסוריו.  

בדרך במעלה מספרת לי חברתי שרותי ילדה פגית, במשקל של 600 גרם.
"איזה יופי," אני אומרת למרות שמיד אני רואה מול עיני כיצד
נראת פגית ששוקלת 600 ג"ר. קטנה יותר מהעוף הקפוא שאני קונה
בסופר. קטנה וחסרת אונים עם ראש גדול ועיני צפרדע בולטות.

אבל אומרת, "איזה יופי" אולי מתוך ידיעה, שהיום ניתן להציל
פגים במשקל של 600 גרם. "אל תשמחי", עונה לי חברתי. הפגית
מחוברת למכונת הנשמה. יש לה מומים מרובים כולל בלב. הרופאים
כבר בישרו למשפחה שהמוח של הפגית נפגע ואם תישאר בחיים  תסבול
מפיגור קשה. לא ברור אם תוכל לחשוב או לתקשר עם הסביבה. אני רק
שואלת באיזה בית חולים ילדה האישה ומבינה מיד מהתשובה שהרופאים
יעשו על מאמץ להחיות את הפגית ויעשו כל מאמץ הרואי להשאירה
בחיים. לא יתחשבו לא בבקשות המשפחה ולא בעובדה שטיפול בפגית רק
ימשיך לגרום סבל למשפחה,  לידידים ולחברה. המחיר הכלכלי שעליו
לא מדברים בהקשר לפגים מעל מיליון שקל.

נזכרת גם בתגובה של הקהל הסיני.  באחד ממסעותי. כבדרך אגב
סיפרתי להם שאצלנו יש סיכוי טוב לפג הנולד במשקל קילוגרם אחד
לחיות. המתורגמן התבלבל. ביקש שאחזור על דבריי. אחר כך הקהל
פרץ בצחוק. שם בסין לילוד  השוקל פחות משניים וחצי קילוגרם אין
סיכוי לחיות.  אני יודעת שלא האמינו לי. חשבו שאני עובדת עליהם
בעיניים. ועכשיו אני חושבת לי מי עובד על מי?

זה המחיר שאני ואתה משלמים ונמשיך לשלם בעבור הקדמה.  הזכות
לחיות, אינה הזכות למות ואפילו לא הזכות שלא לסבול. עמדתי
בנושא  ברורה,  אבל נראה לי  לפעמים שאני יחידה במערכה... כמו
בהרבה תחומים אחרים....