היא הביטה אל השקיעה האדומה, משליכה בדל סיגריה אל מעבר לצוק
וחושבת לעצמה שמוטב שתשוב הביתה. מאוחר. היה לה הכל, לא היה
ספק בכך, היא התגוררה באחת משכונות האומנים המוצלחות בירושלים
והתעוררה מדי בוקר לתוך זרועותיו של חברה מזה 4 שנים. היא
הגיעה לשלב בו היה לה די כסף, עבודה, סוג נעים של סיפוק,

וסרטן.

שגם אחרי שנתיים של מלחמה מתישה לא הניח לה. היא אהבה להגיע
לצוק, ללכת על קצהו ולנסות להסדיר מחשבות עם עצמה, הראש עובד
בצורה הרבה יותר צלולה כשהקץ קרב. היא הגיעה למסקנה הזו בסופו
של לילה ארוך שעברה בבית החולים, לאחר שריאותיה לא עמדו בעומס
האוויר שלקחה. זה היה סוג של נחמה בשבילה, מכיוון שהייתה קרובה
לסוף פעמים קרובות מדי, הראש שלה עבד בצורה צלולה יותר משל
מרבית האנשים.

כששבה הביתה, והניחה מגפיים רטובים לצד דלת עתיקה, מילאו ריחות
הבית את נחיריה, ליאור עמד בגבו אליה, בוחש משהו שהדיף נינוח
מתיקות נפלא. כשהסתובב לחבק אותה היא תהתה האם המבט בעיניו
מצביע על אהבה או רחמים. 'דאגתי לך', אמר. 'סליחה, היו פקקים',
השיבה, ושנייה מאוחר מדי התחרטה על שביקשה סליחה, משום מה היא
חשה שלאחרונה היא מתנצלת על הרבה דברים, כמעט על עצם קיומה.
והחליטה להפסיק עם מנהג ארור זה.
כעת אחז בידה, משלב את אצבעותיו באצבעותיה ומושך אותה לכיוון
הסירים, 'תראי מה הכנתי לנו' אמר בגאווה וחייך. רעב היה הדבר
האחרון בקשת ההרגשות שלה, אך היא לא יכלה לפגוע בו ולא לטעום
את פרי עמלו, לכן השיבה לו חיוך ופנתה לכיוון חדר השינה, נכנסת
לתוך הטרנינג הביתי האפור שלה, לא יכלה להתעלם מכמות
הקילוגרמים שהורידה בשבועות האחרונים.

כששבה למטבח היה כבר השולחן ערוך לשניים, היא התיישבה על אחד
מכיסאות העץ, מקפלת רגליים עייפות קרוב לחזה, ומחבקת אותן
כאילו הן מאיימות לברוח במידה ותעזוב אותן.
'מה אמר דוקטור קרני?' שאל תוך כדי שהוא מעמיס תפוחי אדמה
אפויים על צלחתה,  'שהמצב משתפר' השיבה.
'באמת?' שאל, ניצוץ של אושר שלא ראתה זה זמן רב מבזיק מעיניו.
'לא, זה פשוט אחד מאותם רגעים שהרבה יותר קל לשקר לך'.
'ומה הוא באמת אמר?' התעניין.
'הוא שלח אותי לסדרת טיפולים חדשה ממחר, נראה שהשיטה הישנה לא
עובדת יותר', השיבה.
'אני מבין'.
'לא נראה לי, איך אתה יכול להבין? אין לך מושג על אילו טיפולים
אני מדברת' תקפה אותו מבלי להבין בעצם מדוע.
'אבל אני רוצה להבין. את רוצה שאני אצטרף אלייך?'
'אני לא יודעת'.
'אז מה את רוצה?'
'אני לא רוצה להיות אני', השיבה, דמעות נקוות בזווית עיניה,
'ואני לא יודעת להיות מישהו אחר'.
'אף אחד לא דורש ממך להיות מישהו אחר'.
'אני מרגישה שהפכתי להיות לנטל, שאני אדם לא נחוץ'.
'אין אנשים נחוצים ואין אנשים לא נחוצים. יש אנשים שדוחים את
חייהם, ויש כאלה שחיים אותם'.
'כבר הרבה חודשים שאני לא חיה את חיי שלי, אני חושבת שאני
מעדיפה לא להתחיל סדרת טיפולים חדשה'.
'זו לא אופציה!' השיב, הטונים שלו מתחילים לטפס לגבהים של
כעס.
'זו כן אופציה, בשבילי. אני נותנת לגוף שלי להחליט מה הוא רוצה
לעשות, שנינו התעייפנו מלנסות להבין מה טוב בשבילו, אז שיעשה
מה שהוא יודע, הרפואה המודרנית לא תיקח בו חלק יותר', השיבה
וניצלה את הוויכוח שהתחיל ביניהם בשביל לקום מהשולחן. משאירה
אותו המום מאחוריה.

היא שבה לצוק, משקיפה על עצי אורן מוריקים מלמעלה ובוחנת את
היערות הבלתי נגמרים שסביבה. ישבה שם ברגליים יחפות ובבגדים
בלויים, עד שהרגישה יד חמה עוטפת אותה בשמיכה גדולה. היא לא
התפלאה, היא הכירה אותו טוב מדי בשביל להבין שהוא יבוא אחריה
לפה.
'כבר הרבה זמן שאני לא מוצאת אושר', הפטירה.
'אין דבר כזה אושר. יש רגעים מאושרים פה ושם, וזהו. השאלה היא
רק אם את מצליחה לראות אותם כשהם קורים לך. רוב האנשים לא
יכולים. הם לא מצליחים להגיד לעצמם - "עכשיו אני מאושר", רק
אח"כ הם נזכרים, ואז תמיד יש תחושה של החמצה. אני לא שונה. אבל
אני יודע שאת ההחמצות הכי מדהימות שלי עשיתי כשהייתי איתך',
השיב, מביט לחליפין עליה ועל השמים זרועי הכוכבים שמעליהם.
'אתה לא מבין שכל זה ייגמר בקרוב?' שאלה.
'אני חושב שאני מעדיף שלא להבין, להגיד לך את האמת? בראש, הרבה
יותר קל לי בלעדייך, יהיו לי חיים שלמים להעביר בדאגה לאחרים,
ודווקא עכשיו כשאני בגיל שמותר לי להיות אגואיסט ולדאוג לעצמי
בלבד, אני דואג לך'.
'אם שנינו מסכימים שיותר קל לך בלעדי, למה אתה לא מניח לי למות
בשקט?' שאלה, רואה את הבעת הזעזוע שעולה על פניו כאשר הזכירה
מילה המכילה בתוכה את השורש מ-ו-ת.
'כי מה שנראה לי נכון בראש, לא נראה לי נכון בחיי. כאשר
החיסרון שלך הופך לממשי, ואת לא לידי, אני משתגע. אני צריך
אותך, אוויר יש לי בשפע, אבל לא את החמצן שלך, היחידי שמאפשר
לי לנשום'.
'קצת אבסורד שאני מעניקה לך חמצן, כשזה בעצם הדבר שהכי חסר לי.
כל נשימה הפכה למכבידה עלי. השריקות שאתה שומע בלילה לא באות
מהדירה שליד, הן באות ממני. הגוף שלי מתקשה להכיל את האוויר,
קשה לי לעשות את הדברים האלמנטרים. אני מרגישה נכה'.
'אני לא יכול לתת לך ללכת ממני ככה', השיב. 'אבל אתה גם לא
יכול להכריח אותי להישאר', ענתה, מנגבת דמעות חמות מפניו,
'הגוף שלי עייף כבר, הוא רוצה לנוח. אל תכריח אותו להילחם עוד,
במלחמה שנראית לו מיותרת'.
'אני לא... אני... לא...' השיב, ומתוך מילים קטועות חיבק אותה
קרוב אליו, מרגיש את גופה השברירי, חש כי כל נגיעה עלולה לשבור
אותה, ושומע את הנשימות הכבדות שיוצרות הדמעות שעל לחייה.

היא שברה את מילתה, כעבור 4 חודשים הגוף כבר לא נלחם לבד, היא
שבה לבית החולים אך הפעם שנייה מאוחר מדי, וכשהייתה מוקפת
צינורות ומכונות היא ביקשה אותו. 'לאדם חולה קשה לדבר', אמרה
כשנכנס לחדרה בבית החולים. 'כמות המילים שלו מוגבלת ע"י כמות
החמצן שנמצאת בריאותיו, במקרה שלי זה לא הרבה. כשיש לך כמות
מוגבלת של מילים, אתה בורר אותן טוב טוב, חושב על כל המילים
הגרנדיוזיות שאתה מכיר, ומנסה להשאיר אחריך משפט שיחרט בנצח.
אתה נותן כבוד לכל מילה. כשאדם חולה אומר לך שהוא 'אני נורא
אוהב אותך', ולא 'אני אוהב אותך' יש הבדל, של מילה, ומילה זה
המון. המשפט שאני רוצה שיחרט בנצח שלי הוא
שאני נורא אוהבת אותך'.

ושקט פתאום.