כשיומי יגיע,
והוא יגיע מן הסתם,
במאוחר או במוקדם, עדיף הראשון כמובן.
איני רוצה זרי פרחים,  הם יעלו לכם הון.
ואיני רוצה הספדים,  טרחה הם לכל.
אני רוצה שמש זורחת, לא יותר מידי חמה,
ו... מוזיקה מתנגנת  לחימום  הנשמה.

הבריאה של היידן,
או מוצרט,  "חליל הקסם" או  "כך עושות כולן"
וחס וחלילה לא לה טרוויטה, עצוב הוא ורדי.
לא מתאים לזה העניין.

כמובן - לא הכל, קצת מכל דבר
שישאר טעם של עוד
למפגש הבא אתכם כאן.

ואחר כך,
תלכו כולכם לארוחה חגיגית
ילדים, נכדים, נינים (אם יהיה להם זמן.)
חברים משכבר הימים.
שלא הצליחו ללכת לפניי,
כמו שנאמר Age before beauty -  
כמובן.

הביאו אלבומים ושירים
הביטו בפנים המחייכים
קראו כמה שירים - מהקצרים
ספרו איזו בדיחה טובה וטרייה,
בהחלט לא ארוכה עם זקן.

אם בא לכם לבכות - אז רק קצת
לא צריך עלי להתאבל.
החיים קצרים
ואני כבר לא כאן.

אך... אוי לכם אם אותי תשכחו
לפחות לכמה ימים.
אחר כך,  
אתם יודעים שגרת חיים
המשיכו למשוך בעול
לחיות ולסבול,
לחייך.

הכל שטויות מן הסתם
אך זה דרכו של עולם.