בדרכי אליך התנגן לו ברקע שיר צרפתי ישן ומוכר ובדמיוני הופיע
מבטך אשר מלטף את גופי ברכות. געגוע מן השבוע החולף הגיח לו
שוב מבין עננת המחשבות שריחפה מעל ראשי ואותם רגעים של תשוקה
מאופקת ושקט נבוך שהתלוו אל ארבע השעות שבילינו יחדיו לא הרפו
מזכרוני אף לא לרגע קצר. מבטו של נהג המונית נגלה אלי מן המראה
אשר הייתה תלויה מעל ראשו, היה נדמה כי הוא אינו מוציא הגה ואף
לא צליל נשימה כדי שלא להפר את שלוותי. הנוף הנמרח מעבר לשמשת
החלון הזכיר לי את אותה תחושה מעורפלת שבה חשתי כאשר נכנסת
לחדרי, מעין מבוכה וזרות אשר מעורבבות בפחד שהינך יודע עלי
הכל.
פנסי הרחוב נראו תשושים כבר בכדי להאיר את הסמטאות ואורם העמום
נחלש אט-אט מרגע לרגע. נהג המונית העיף בי את מבטו שנית, כל-כך
רציתי שיאמר משהו אך הוא עדיין לא פצה את פיו, ולעומת זאת את
רצף שלוותי קטע השדרן מן הרדיו אשר בישר לנהגים על הכבישים
הפקוקים. הבנתי כי הדרך אליך תמשך עוד זמן רב. בחולצתי היה
עדיין דבוק ריח הבושם העדין שלך... ריח גברי מתקתק שחשתי בו
צורך תקופה ארוכה כל-כך ובשפתיי עוד נשאר טעמן המתוק של שפתיך,
כאילו רק לפני רגע נשקת לי ונפרדנו לשלום ומבלי להרגיש הנני
בדרכי שוב לפגוש במבטך הכחול, מוכנה כולי לשקוע בצווארך כשגופי
חבוק בין שתי זרועותיך.
המונית נעצרה כאשר הרמזור התחלף לאדום, הרמתי את עיניי ולפתע
נגלה אל מולי מראם של פנסי המכוניות הפקוקות, דחוקות כולן אחת
בתוך השניה, אורות כתומים, צהובים ואדומים, מתערבבים ומתלטפים
בהרמוניה פרט לניידת משטרה שהטילה על רקע הלילה השחור את אורה,
כאילו כפתה על כולנו לבהות בה ולהבחין בנוכחותה. הנהג שלף מכיס
חולצתו סיגריה ולאחר מכן נאבק קלות עם כיס מכנסי הג'ינס
השחורים שלו, משם הוציא את מציתו.
הפקק התחיל להתקדם ואתו האיצו דפיקות ליבי. כל-כך רציתי
לראותך, אך עם זאת פחדתי להופיע בנוף ביתך כצללית זרה. אורה של
האש אשר הוצתה במצית ולאחר מכן הפכה לנקודה קטנה על קצה
הסיגריה היה נראה כל-כך גדול במונית החשוכה. חיטטתי בתיקי
ומתוכו הוצאתי פיסת נייר עליה כתבתי את כתובתך, היא כתובה בכתב
גדול וברור ונדמה כי נכתבה כך בכוונה, כדי שלא אוכל לסגת
מהחלטתי.
נהג המונית חייך אלי חיוך סדוק ומאפו התפזר עשן אפלולי שכיסה
את פניו ונבלע בין התלתלים האפורים שעל ראשו. גבותיו היו עבות
וגדולות לעומת עיניו הקטנות, מצחו היה מקומט ושיניו צהובות
מניקוטין.
חייכתי אליו בחזרה, היה בפניו משהו אומלל, שאותי בצורה אירונית
ומשונה דווקא ניחם. השלטים המורים את הדרך החלו רומזים לי כי
הנה קרב הרגע.
הדרך מלחששת לי שבעוד זמן קצרצר אעמוד מולך מזוככת עד כדי
שקיפות, נבוכה וחוששת, ואתה כמובן תשים לב לכך אך לא תגיד
דבר.
בחוץ החל לרדת גשם, טיפותיו הראשונות השמיעו את קולן על גג
המונית ולאחר מכן הצטרפו בנזילה לטיפות האחרות שהציפו את השמשה
הקידמית.
הידקתי את מעילי לגופי אף על פי שלא הרגשתי כי קר לי כלל.
אפי התמלא בריחו הנקי של הגשם, שהספיק להתערבב עם עשן הסיגריות
שעופף מעלי. פתחתי את החלון, בוהה בטיפות, תוהה מבעד למשקפיי
שהתמלאו באדים, מהו הכוח האיום אשר משך אותי אליך, כשהתשובה
כבר ברורה לי עוד מלפני שנשאלה השאלה.
לחיי נעשו ורדרדות מהקור שהעבירה הרוח על פניי. מגחכת לעצמי
הבטתי במראה הצדדית, בוחנת כיצד אותה ורדרדות מתפשטת גם על אפי
וכיצד שפתיי נעשות יבשות מעט בגלל הרוח הקרירה.
הוצאתי מכיס מעילי שפתון, ניחוחו וטעמו היו מתוקים. קיוויתי
שבעזרת משיכה קלה על שפתיי הן יעשו רכות יותר.
ידו של נהג המונית הושטה לעברי כשהיא אוחזת בקופסא מתכתית של
סוכריות מנטה. הבטתי לעברו והוא שוב חייך אלי את חיוכו הצהבהב,
אך הפעם גם הניד את ראשו המתולתל כשמבלי להשתמש במילים הוא
מציע לי להתכבד.
טעם השפתון שהיה בפי נמוג ובמקומו הופיע טעמה החריף של סוכריית
המנטה, לפתע הצלחתי להרגיש כיצד אני ממלאת אויר בריאותי וכיצד
אני מרוקנת אותן ממנו.
הפסקתי את נשימתי לרגע קצר, ניסיתי להשיב לפעולה זו את חשיבותה
הגדולה, להשיב את קדושתו של החמצן אשר מסופק לגופי בכל רגע
נתון. ידעתי שניסיון זה מוביל להשוואה זולה ומוכרת בין האויר
לבין הצורך שלי בך. כמה דומה חשיבותה של האהבה לחשיבותן של
פעולות השאיפה והנשיפה הללו, כמה כמוהן, האהבה היא בעצם צורך
בסיסי שלנו.
הגשם החל להתחזק ואני סגרתי את החלון. טיפות שהספיקו להיקלע
בשערי נטפו חרש אל צווארי החם. נהג המונית סימן לי כי הנה קרבה
הדרך לסיומה. הוצאתי את ארנקי ומתוכו שלפתי שטר כסף. המונית
נעצרה, הנהג הצית סיגריה ונשף מחוץ לחלונו ענן עשן שנבלע
בערפל. בעוד הוא תוחב לכיסו את המצית נתתי לו את השטר. זו
הייתה הפעם האחרונה שבה עיניי נפגשו עם עיניו המכווצות מבעד
למראה, וזו גם הייתה הפעם האחרונה שבה יכולתי להתנחם במראן
האומלל והאפור.
התרגשות גדולה אחזה בי, כוח הציפייה שהתמלא בי החל גם הוא
להתפרץ החוצה. נעמדתי מול דלת המונית, מתבוננת בדמותי שהייתה
מעוותת כולה ומטושטשת ובדיוק שבאתי לפתח עימה דו שיח קצר,
המונית החלה נוסעת כשהיא משאירה אחריה שובל של ענני עשן.
הידקתי את מעילי לגופי והתחלתי לדלג אל מעל שלולית שחסמה את
דרכי, פיסת הנייר עליה כתבתי את כתובתך נשמטה מידי והמשיכה את
דרכה כשהיא צפה במורד הכביש ונעצרת ליד זוג מגפיים חומים.
הרמתי את מבטי למעלה, צופה אל עבר אותה דמות אשר נעמדה מולי
מחויכת ומבוישת מעט. במוחי עלו צליליו של השיר שהתנגן בדרך,
חייכת אלי ואני חייכתי חזרה, שלווה ורגועה מכפי שציפיתי. שנינו
עומדים זה מול זו, בשני צדי המדרכה, מנופפים זה לזו ולא אומרים
דבר. שוב אגרתי כוח ודילגתי מעל השלולית... קרבה אליך ומזמזמת
בקול עדין ורועד את מנגינת השיר שהתנגן במוחי.





הסיפור מוקדש באהבה גדולה לחן (המוזה) שלי.