הקמת אותי, ידעת את זה?
ברור שלא. האם אי פעם הסתכלת במראה ונגעלת מההשתקפות?
ברור שכן. את לא מודעת עד כמה את דוחה, עד כמה את אבסורדית
ומזוויעה?
ברור. ברור שתעמדי שם, עם דמעות בעיניים, ואיפור שחור, חזק,
מרוח לך על העור המגעיל והשמנוני שלך.
ברור. את חזירה.

את יודעת מה זה לחלום, בכלל? את יודעת, ההפך מלעמוד כל היום
מול המראה ולרחם על עצמך.
את יודעת איך זה לצאת החוצה, לשאוף אוויר צח, ופשוט לחיות?
איך את יכולה לדעת? תקועה פה כל היום, עומדת מול מראה מרוטשת,
בוהה בצללים שלא קיימים.
פתטית.
זה מה שאת.

את מנסה, מנסה להיות משהו שאין לך סיכוי להשיג. את מנסה
להיות... את מנסה להיות השתקפות במראה מרוטשת ותו לא.
מצטערת חמודה, ככה זה לא החיים.
עכשיו את צריכה להפסיק לבהות בי, וללכת הרחק מכאן ולחיות.

נו...
לכי.
עזבי. אל תנסי "לסדר" את עצמך!
תעזבי את השיער המבולגן, תעזבי את האיפור המרוח. עזבי! זה לא
משנה אם הם רואים את זה או לא!
זה לא משנה אם אכפת לאנשים אחרים או לא. פשוט תצאי מפה כבר.
פשוט לכי מפה ונסי לפחות לטעום חלק מהחיים.

נו, לכי.
תצאי.
תעזבי את ההשתקפות המעוותת שלך, ולכי לחיות.
תעזבי אותי לבד, ותנסי למצוא משמעות לחיים.
נו, תלכי.
תפסיקי לבהות בי כל הזמן.