ניסיתי לצייר את העיניים שלך.
פתאום נשכח מראן מזכרוני.
נבהלתי. הרי עיניים הן הדבר הראשון שרואים -
ואם אין לי אפילו אותן ממך -
אז מה נשאר לי?

אחוזת דיבוק התחלתי לצייר
עוד ועוד עיניים, מאות ואלפי זוגות -
עגולות ומלוכסנות,
בהירות וכהות,
מאופרות ומאורכות ריסים,
כאלה עם גבות עבותות...

אף לא אחד מזוגות העיניים היה שייך לך.
שיחקנו מחבואים - אני והעיניים. הפסדתי.

מוזר שדווקא הקמטים שמסביב להן,
אלו המחוברים לחיוך התמידי שלך,
והיחידים שמסגירים את גילך האמיתי
לא ימושו לעולם מזכרוני.