סוף עוד יום, אחרי העבודה
בכפר האלוהים
יוצא לרוץ בשבילים
רואה את כל שהתחדש - עלים
שלבלבו, מרצפות ולבנים שהונחו
בפתחי הבתים הלא גמורים
אורות ניאון כבים בחלונות הנערים
שכבר שעתם לישון

רץ ומנגינה באוזניים
ותווי חיפושיות מתחדשים
ומשנים צורה מולי
וצעדי כמו נמתחים שניים שניים

ובמרוצי יש בי אישיות נוספת
שמביטה בי מהצד, שוחקת.
נדמה כי לעיתים, בראשי חודשים -
היא יושבת לה על ירח נדנדה
ובחכה דגה את צעדי הנקרעים מאליהם.

מקנאים בי אנשים
איך זמן לי לרוץ
הם לא מבינים כי כשרץ אני
כמו אלוהים, בורא את עצמי
ומעבר לגבול כל זמן

כמו נס המוסיקה -
צלילי תווים מעבירים בי ניצוצות
שהופכים מולי
למילים

לא רץ בשביל הכושר
רץ בשביל האישיות
את שיאי אני מודד לא בסטופר
כי אם לפי גודל החיוך

ולפעמים
מצטרפת לריצה המוזה מורתי
ואז
האישיות הנוספת, תאומתי
מביטה למטה, לשבילים
רואה אותי, ושרה