צעד אחר צעד מנסים אנו להתרחק מהאור,
עצמי מקלל את השמיים שנותרים ריקים מעננים,
ריקים הם מרגש וכאב.

להבות הולכות בעקבותינו,
משמידות את זיכרונותינו,
אך אנוכי לא מוותר בקלות וממשיך לכתוב פתקים אל תוך העתיד.

שקרים עוטפים אותנו, מסתירים אותנו מעיני העולם,
בוחנים את העולם דרך מסך של מוות ושנאה.
לא מוכנים עדיין להלחם,לא מוכנים להכנע לכאב,
מפחדים לנוח אפילו לרגע.

מקשיבים לצרחות הקוראים לנו לחזור אחורה,
אך עצמי דוחקת בנו להמשיך הלאה לעבר הירח השבור בשמיים,
עד שניגע בו, או עד שנמות מחוסר שפיות.

השרירים מתכווצים בזעם, שונאים אותנו על הקור הקורע את כוחם,
אך אנוכי בועט בקצוות כדי לשבור את הקרח,
כדי לברוח מאוצרות העולם.

באים לעתיד כדי לברוח מנבכי אסונותינו,
אך איננו יכולים לקצר את הפתיל של עברנו העולה בלהבות.
עצמי צועק קללות כדי לדחוק בנו להמשיך באותה הדרך,
ואנוכי, אנוכי צוחק בזיופו של עוד שיר מלחמה ישן.

שקרים עוטפים אותנו, מסתירים אותנו מעיני העולם,
בוחנים את העולם דרך מסך של מוות ושנאה.
לא מוכנים עדיין להלחם, לא מוכנים להכנע לכאב,
מפחדים לנוח אפילו לרגע.

לא רוצה עוד להוביל את החיים לעבר אותו מסלול אפל של גורל ודאי
מראש!