רוב האנשים מפחדים משעמום. גלעד אהב אותו.
הוא היה בורח כמו מאש מכל דבר שרק התחיל לעניין מישהו. הוא
הקפיד שלא יהיו לו תחביבים, שלא יהיו לא חברים, ובטלוויזיה היה
צופה רק אם היה בטוח שאין סיכוי שמשהו ישבור לו את השעמום שכה
אהב - פסוקו של יום ודרמות ישראליות.
כן, גלעד אהב את השעמום והשעמום אהב אותו. אין דבר בעולם שגלעד
אהב יותר מאשר לשכב על המיטה ולבהות. בהתחלה עוד היו פוקדות
אותו כל מיני מחשבות או רעיונות, אבל עד מהרה היה גלעד משיג את
האפקט המיוחל - שעמום טוטאלי.
יום אחד, בעודו עומד על מרפסת ביתו ובוהה באוויר כהרגלו, החליק
גלעד ומעד אל מעבר למעקה. שלוש קומות של נפילה חופשית אינן זמן
מספיק כדי להשתעמם באמת וגלעד לא אהב את ההרגשה והתגעגע
לשעמום. גם הפגיעה בקרקע כאבה.
לאחר כשבוע של חוסר הכרה פקח גלעד את עיניו.
הוא יכל לראות שהוא נמצא בבית החולים ומעליו מתלחשים מספר
אנשים בלבן.
"אני חושש גברת לוי, שבנך ישאר צמח לנצח" אמר אחד מהם. בכי
וצעקות ליוו את האנשים עד שלבסוף יצאו מהחדר. גלעד יכל להביט
רק לכיוון אחד, לתקרה. הוא לא יכל להזיז אבר אך מוחו היה צלול
באורח פלא. "צמח לנצח" הדהדו המילים באוזניו. ככה לשכב כל היום
ולבהות בתקרה במשך כל ימי חייו. עד המוות. גלעד החל להתמלא
באושר ודמעות של שמחה החלו לזלוג מעיניו.
"שעמום טוטאלי ואינסופי" חשב לעצמו גלעד.
"איזה חיים שאני הולך לעשות".