אריק וסבו ישבו בסלון חוותו של הסבא, באחד מהערבים הגשומים
שפקדו את האזור לאחרונה.
"סבא, משעמם לי". אמר אריק.
"ומה אתה רוצה לעשות?"
"ספר לי את אחד מהסיפורים שלך. אלה שאני אוהב".
"סיפרתי לך אחד אתמול, אולי נעשה משהו חדש?" שאל הסב, למרות
שידע את התשובה.
"אני רוצה סיפור, בבקשה סבא?" אריק היה בן 13 וכבר ידע איך
לשכנע את סבו לעשות את מה שרצה.
"בסדר, בסדר. אני מניח שאתה רוצה שוב סיפור על הרפתקאות?"
"כן. אני הכי אוהב את אלו".
"בסדר. אני אספר לך על גאווין והלאנקורים. סיפרתי לך עליהם
פעם?"
"לא סבא. אני אשמח לשמוע את הסיפור". אריק ישב בשילוב רגליים
על השטיח והביט אל סבו בציפייה לסיפור.
"היה היה..."

היה היה ילד בשם גאווין, הוא היה איכר.
לגאווין היו חיים רגילים. הוא קם בבוקר, עבד בחווה, למד קצת
והלך לישון, כל יום מחדש. אבל הדבר שהכי השתוקק לו היה הרפתקה.
גאווין רצה למצוא את יעדו בחיים.
כמו כל אחיו לפניו, גאווין עבד בחווה של הוריו. הוא עבד
באורוות וטיפל בסוסים, חרש את השדות וזרע, ולפעמים טיפל אף בגן
הירק הקטן שאימו שתלה.
בלילות גאווין חלם על הרפתקאות. הוא היה אביר ורכב על סוסים,
מציל נסיכות מדרקונים רשעים וחווה עוד מאות הרפתקאות שונות.
יום אחד, כאשר גאווין זרע את השדות, הופיע זר במעלה הדרך
לחווה.
הוא התגלה כאיש זקן שנשען על מטה, הוא ניגש לגאווין.
"שלום לך, אני איירון. אפשר להיכנס?" שאל הזקן.
גאווין הסתכל על הזר. הוא היה גבוה ורזה, ונשען על מטהו כאילו
היה הדבר היחיד שמחזיק אותו. רחמיו של גאווין נכמרו על הזר
והוא הזמינו פנימה.
הזר נכנס אחרי גאווין ונכנס לחווה. אימו של גאווין יצאה מהמטבח
וראתה את הזר יושב שם.
אימו של גאווין הסתכלה על בנה. "אתה מכיר את האיש הזה?"
"לא, אימא". ענה גאווין "הוא הגיע אלי וביקש להיכנס, אז הכנסתי
אותו".
"בנך לא יכיר אותי, איש מאלו שחיים כיום לא יכירני. באתי לתת
לגאווין משימה. אני זקוק לטובה גדולה ממנו".
גאווין ואימו התיישבו על הספה. תשומת ליבם המלאה נתונה
לאיירון.
"כשהייתי צעיר יותר, בערך בגילך גאווין, בא אלי איש זקן. בדיוק
ככה, הוא הגיע לכפר שלי ונכנס לחווה של משפחתי, קראו לו
איירון".
"אבל לך קוראים איירון". אמר גאווין.
"נכון, ירשתי את השם כשירשתי את התפקיד, וזה בדיוק מה שאני
רוצה לבקש ממך. מאז שהאיש הזקן הגיע לביתי אני מבצע את העבודה
שהוא ביקש ממני, עכשיו הגיע תורך".
גאווין הביט על איירון. "תורי לעשות מה? איני מבין".
"חכה גאווין, סבלנות היא מעלה. איפה הייתי? איירון הגיע לביתי
וביקש ממני להמשיך את עבודתו. המשימה עוברת מבריאת העולם מאדם
לאדם, יש רק תנאי אחד. האדם שאליו מועברת המשימה חייב להיות
צאצא של איירון הראשון. אתה כרגע הוא הצאצא היחידי שלו, אחרי
שמשפחתי נהרגה".
"אבל אם אני צאצא של האיירון הראשון, וגם אתה, אז איך אנחנו לא
מכירים אחד את השני?"
"אנחנו קרובים רחוקים מאוד. איירון הראשון וידא שיהיו לו מספיק
צאצאים שיוכלו לבצע את המשימה. לצערנו, כולם נהרגו. אם אתה לא
תקבל עליך את המשימה, אז אף אחד לא יוכל לבצע אותה".
אימא של גאווין התערבה בשיחה. "אבל לא אמרת לנו איזו משימה הוא
צריך לבצע. מהי?"
"את זה אספר לך מאוחר יותר, כעת אני צריך תשובה ממך. אתה מוכן
לעזור?"
גאווין הנהן אל הזקן ושקע במחשבות. אחרי שעה קלה הוא הרים את
ראשו והביט לזקן בעיניו.
"אני היחיד שיכול לעשות זאת? אין אף אחד אחר?"
"כן. אתה הצאצא האחרון, בך תלוי המשך האיזון בעולם".
"אז אני מוכן לעשות זאת. יש לי את אישורך, אימא?" גאווין
הסתובב אל אימו, פניו מלאים תקווה.
"אם אתה רוצה לעשות זאת, אז כן. אני לא אמנע ממך לעשות את מה
שתרצה".
גאווין הנהן בתודה ופנה אל הזקן. "אעשה זאת. אבל אתה צריך
להדריך אותי".
"אספר לך הכול".

גאווין ואיירון יצאו מביתו של גאווין אחרי כמה שעות. איירון
הבטיח שילווה את גאווין למערת הלאנקורים וידריך אותו לזמן מה.
"רגע, איירון, יש משהו שאיני מבין. אמרת לי שמשימתי היא להגן
ולטפל ביצורים ששמם לאנקורים, אבל לא סיפרת לי למה הם צריכים
בן אדם כדי לחיות או למה הם כל כך חשובים".
"אני מניח שעדיף שאספר לך עכשיו, הלאנקורים הם שומרי האיזון
בעולם. בלעדיהם לא יהיה איזון בין יום ללילה, בין טוב ורע, בין
מר ומתוק או בין מים לאדמה".
גאווין הביט אל איירון בהשתאות. "אבל אם הם עושים תפקיד כל כך
חשוב, למה הם צריכים בן אדם לצידם?"
"הלאנקורים ניזונים מתקווה. תקוות בני האדם היא הדבר האחד
שאותו הם צריכים וחייבים לקבל, אתה ואני, גאווין, באים ממשפחה
עם תקווה גדולה. זה נמצא בדם שלנו, בגלל זה אנחנו נועדנו לשמש
כעוזרים ומטפלים של הלאנקורים".
"עכשיו אני מבין. כמה זמן יכולים הלאנקורים להמשיך ללא בן אדם
בסביבתם?"
"רק כמה ימים, אני כבר עזבתי אותם ליותר מדי זמן. מהר גאווין,
אנחנו חייבים למהר".

המסע למערת הלאנקורים נמשך שלושה ימים. לבסוף, הם הגיעו למערה
בפאתי המדבר הגדול.
הזקן הוביל את גאווין בתוך המערה, עובר דלתות רבות. אחרי הליכה
של כמה שעות, הם הגיעו לדלת עץ גדולה. הזקן נגע בה והיא נפתחה
מעצמה.
מאחורי הדלת היה חדר גדול עם הרבה מכשירים שגאווין מעולם לא
ראה.
"אני אראה לך איך להשתמש באלו אחר כך, קודם אנחנו צריכים לפגוש
את הלאנקורים. הם חיכו לך". אמר איירון לגאווין, כשראה אותו
בוהה במכשירים המוזרים.
איירון הוביל את גאווין לעבר פינה חשוכה, הפינה היחידה שהאור
לא הגיע אליה מעולם.
הם נראו כמו נחשים גדולים וארסיים. צבעם היה שחור ועיניהם היו
סגולות. ברגע שגאווין הגיע אליהם ונכנס לטווח החושך הם התנפלו
עליו, כאילו הוא מישהו שהם השתוקקו לו במשך זמן מה. הלאנקורים
סובבו סביבו, מלטפים אותו עם זנבם.
גאווין לא פחד, סוף סוף מצא את ביתו ויעדו.

"זה הסוף, סבא?" שאל אריק ממושבו על השטיח.
"סוף הוא דבר יחסי, נכד יקר. לסיפור זה אין סוף ואין התחלה.
אבל סופו של החלק הקטן שרציתי לספר לך כמעט הסתיים, המתן
בסבלנות".
"כן, סבא". אריק הביט בסבו וחיכה לשמוע את סוף הסיפור.

במשך הימים הבאים איירון הסביר לגאווין הכול על הלאנקורים. הוא
הסביר לו על המכונות שבחדר העגול, שאמורות לפקח על האיזון
בעולם.
הוא הסביר לו על אורח הטיפול בלאנקורים שהיה די פשוט, להישאר
קרוב אליהם ולא לתת לאף אחד להיכנס. איירון הראה לגאווין את כל
המלכודות המורכבות בכניסות השונות למערה, ובעוד כמה מקומות.
לאחר כמה ימים איירון עזב. רק דבר אחד אמר לפני.
"גאווין, כמו כל אלה שבאו לפניך וכל אלה שיבואו אחריך, המסורת
מכתיבה שתקרא איירון בפני העולם החיצון".
ומאז, הוא היה איירון.

איירון השגיח על החיות במשך שנים. הם לימדו אותו רבות על
תפקידם ועל העולם, והוא בתמורה סיפר להם על ילדותו ועל משפחתו.
נראה שהם אהבו את הסיפורים. הוא למד לאהוב את הלאנקורים, לטפל
בהם ובעיקר לכבד אותם. הוא היה גאה ביעדו.
במשך השנים היו כמה תקלות פה ושם. אנשים שרצו להיכנס למערה
הכריחו את איירון להשתמש בכל האמצעים שברשותו.
הייתה פעם שקבוצת ארכיאולוגים ניסתה להיכנס למערה. הם הגיעו
לאמצע הדרך כשאיירון גילה אותם. כל המלכודות, שהונחו במערה עוד
בתקופתו של איירון הראשון, לא פעלו, ולאיירון נשארה רק אפשרות
אחת. הוא היה צריך להשתמש באחד הלאנקורים כדי לסלק את המטרד.
ללאנקורים הייתה סגולה מיוחדת. הם יכלו להפיץ ריח שדוחה אנשים
ומרחיק אותם. הריח נועד להגנה במקרים חמורים בלבד, בייחוד
מכיוון שפעולת הפצתו של הריח גזלה מהלאנקורים כוח רב. הם לא
הרבו בפעולה זו, אבל הפעם הבעיה הייתה רצינית יותר.
הלאנקור האהוב על איירון יצא איתו אל קבוצת הארכיאולוגיים, הם
קיוו שיוכלו לסלק אותם ולהימנע מפגישה ביניהם ללאנקור. בעזרת
הלאנקור, גאווין הצליח לסלק את הארכיאולוגיים לכיוון כניסה
אחרת של המערה, שם השתמש בדלת מיוחדת ונעל אותם בחוץ. הוא מיהר
לסגור גם את הכניסה הראשית, כדי שלא יחזרו. הלאנקורים היו
בטוחים שוב.

היו לאנקורים שחלו מדי פעם, אפילו מתו. כל מוות היה מכה
לאיירון, שנקשר אל היצורים מהרגע שראה אותם. פעם אחת במיוחד.
לילה אחד איירון התעורר לפתע למשמע קולות מוזרים מכיוון
הלאנקורים. הוא ניגש אליהם וגילה אחד מהם מת על הקרקע.
הוא קבר את הלאנקור במקום מיוחד בתוך המערה וחזר לתפקידיו
הרבים. אבל זה לא היה המקרה היחיד, בתוך שבוע מתו עוד שני
לאנקורים ואיירון החל לחשוש שזוהי מגפה, ולא סתם צירוף מקרים.
איירון עבד ימים ולילות על תרופה ללאנקורים, אחרי שבועיים של
עבודה הוא התייאש, וחשב על ללכת למצוא מישהו שיודע מה התרופה
למגיפה המסתורית. אבל לא היה טעם, הלאנקורים לא ישרדו הרבה
בלעדיו.
במשך השבוע הבא הוא חקר כל חלק וחלק במערה, וניסה למצוא תרופה
שתמנע מהמגיפה להרוג עוד מהיצורים הנהדרים שהתחבבו עליו כל כך,
אחרי שבוע הוא מצא, בחלק נידח של המערה, פיסת קלף שבה סופר על
עוד מקרה כזה שקרה לפני כמאה שנה.
למזלו של איירון הייתה תרופה למחלה ואפילו המתכון שלה היה
כתוב.
איירון יצא לחפש את החומרים במהירות, ונדד למקומות שונים
ומשונים, אחרי שלושה ימים של נדודים הוא הגיע לכפר קטן שבו מצא
את המרכיב האחרון. הוא חזר למערה והכין את התרופה שהצילה את
חבריו. הלאנקורים היו בריאים ושמחים שוב.
על כל לאנקור שמת הגיע אחד חדש, שהופיע כאילו מהאוויר הצח.
איירון רכש לו הרבה חברים חדשים כאלו במשך השנים.
איירון מעולם לא סיפר ללאנקורים, אבל הוא רצה לחזור הביתה. הוא
התגעגע למשפחתו. במשך עשרות שנים הוא התגעגע לביתו, אבל פחד
לעזוב, הלאנקורים היו זקוקים לו.
למרות שאיירון אהב את היצורים, לאחר שגר במערה איתם במשך זמן
רב הוא הרגיש שזמנו הגיע, הגיע הזמן לחפש איירון חדש.

איירון חזר למולדתו וחיפש את משפחתו. אחד התושבים סיפר לו
שהוריו מתו לפני זמן רב. אבל אחותו, שעליה לא ידע, משום שנולדה
לאחר שעזב, עדיין חיה ואפילו התחתנה.
איירון הגיע לחוותה של אחותו וראה ילד קטן, כבן 13, עובד
בחווה. הוא ניגש אל הילד הקטן ואמר לו:
"שלום לך, אני איירון. אפשר להיכנס?"

"אבל סבא, זה בדיוק מה שקרה לגאווין!" אריק קרא בהפתעה.
"כן ילד, הסיפור נע במעגלים. איירון אחד מת ושני מחליף אותו,
עד סוף הזמנים".
"ומה קרה לגאווין? לאן הוא הלך אחרי שילד החליף אותו?"
"הוא נסע לנדוד בעולם, ולאחר כמה שנים הוא מת".
"וגם היום מישהו שומר על הלאנקורים?"
"כן. תמיד מישהו ישמור עליהם, והוא תמיד יהיה צאצא של האיירון
הראשון".
"ומה קרה לילד שהחליף את גאווין?"
"זה, כבר סיפור לפעם אחרת. עכשיו אתה יכול לצאת לחצר, הגשם
הפסיק והסוסים צריכים שיאכילו אותם".
"כן, סבא". אריק הצעיר יצא לחצר החווה של סבו והחל לעבוד
באורווה. לאחר זמן מה הוא ראה דמות.
הדמות התקרבה לאריק. הוא היה איש זקן שנשען על מקל. הזקן ניגש
לאריק.
"שלום לך, אני איירון. אפשר להיכנס?"