"גברי", הציג עצמו בביישנות מה הבחור עם החצאית הכתומה, הרסטות
העבות והגב מלא הקעקועים. "גברי". חיוך ביישני, מבט בורח למטה.
לא ברור אם הוא מעוניין בהמשך לשיחה, לא ברור. יש בו משהו כזה,
מושך. וחוסר העניין שלו בקורה סביב, באופן סובייקטיבי למדי,
עוד יותר מושך אליו את העין, רוצה לגרום לו להסתכל גם, להביע
עניין. אך הוא בשלו. מביע עניין רק בפלא שלנו, שמסתובב על
החוף, מפליא את כולם, גורם לכולם לחייך רק בריצה קלה לידם.
קטנטנצ'יק, בלונדיני, עירום רוב שעות היום, חוץ מהשעות החמות
ביום והשעות הכאילו קרירות בלילה, בהן אימו ההריונית המופלאה
מלבישה אותו בגלבייה חייכנית.

"גבריאל, המלאך גבריאל", אמרתי לו, והוא חייך. יש לו חיוך
תמידי שכזה...
מתנדנד לו על הערסל בעולם משלו, חולם חלומות על מקומות רחוקים,
הוא יודע שהוא עוד יגיע אליהם, כי ככה זה פשוט צריך להיות.
בסוף הוא קם מן הערסל, צעד לכיוון המים. באופן טבעי ההליכה
נמשכה והוא נכנס אל תוך הים, הלך והלך, וככל שהוא הולך, עדיין
המים לא עוברים את גובה הברכיים.
ולבסוף, הגיע אל הסוף. נעצר לרגע, עומד מעל התהום, מביט מטה,
וקופץ, ללא פחד, ללא חששות. הוא צלל לעומק המים הצלולים, עובר
ליד ובין מראות מדהימים, עוצרי נשימה, וכמה שגם מפריעים לקצב
הנשימה... אך עכשיו לכל זה אין חשיבות, הוא נמצא בעולם חדש, אך
מרגיש בו כמו בבית... אינו מרגיש צורך באויר, המראות הללו
מספקים לו את הנדרש לחיים, לחיוך. הוא פוגש כל מיני דגים
וחברים נוספים שכבר הכיר, וגם כאלו חדשים, צבעים וצורות שלא
הכיר, וכל רגע שעובר כאילו מכניס בו נשימה עמוקה עוד יותר,
מחיה אותו עוד יותר, לוקח אותו למקומות אחרים.
הוא אחד מהם כבר, שוחה לו בין כולם, והם אינם נותנים לו יחס
מיוחד, יש דג חדש באיזור, דג עם רסטות, והוא מרגיש בבית...
ובעודו שוחה, מרגיש הוא לפתע שהוא שוב מתקרב מעלה, אל פני
המים, ושוחה לו החוצה אל מן חוף אחר, חוף חדש.

יצא מן המים דג הרסטות והחל להתהלך על החוף של ארץ זו שאינו
מכיר, והכל בה מופלא וחדש לו ומרגש. הוא החל לצעוד במעלה דרך
שהובילה אל השוק, שם הריח ריחות חדשים, ראה פנים לא מוכרות אך
מאד מחייכות, וצבעים על צבעים על בדים, על מאכלים, על אנשים,
והכל הכל חדש. ולפתע צועדת מולו בחורה מקומית יפייפיה, צועדת
לעברו וכשמגיעה נוטלת בטבעיות את ידו והם מהלכים יחד בשוק. היא
מדברת אליו בשפה שאינו מכיר, אך הוא עונה לה ומגלה שהוא שולט
בשפה זו. אחרי כמה זמן הם מתיישבים בפינה בצד השוק, מוקפים
כריות ושטיחים, והיא משקה אותו במשקה שאינו מכיר, שיש לו טעם
מתקתק ומעניין, הוא נשען על הערסל ועוצם עיניו. הם כבר לא
מדברים, והוא יודע שהיא אינה לצידו עוד.

הוא פוקח את העיניים מולי, על הערסל, מספר לי על הארץ החדשה
שביקר בה היום. על המראות, הריחות, הצבעים, האנשים והמשקה החדש
שטעם.
הוא מחייך כל כך והעיניים שלו נפקחות עוד יותר ומגדילות את
החיוך היפה הזה, שבאופן טבעי, מונח על פניו כל הזמן.
ואני, מאזינה בשקיקה, שומעת על הארץ החדשה.

כל יום הוא מספר לי סיפור חדש...


סיני. ספט' 2004.
(ותודה למלאך:)