ז,  כ,  ר,

נערים קמוטים
מושאלים
לאדמה צמאה
ואין סיכוי להחזר האון.
בשם המלה הקדושה,
ראשים נבובים,
משלחים אצים לקצות ארץ.
ושוב, יבואו אחרים,
כמותם. לקדש ארץ.
לקדש התורה הקדושה,
תורת החנית.
בשם כל הקדוש בשם כל הנדוש
לשמש כרקע, כאבנים פזורות על קרקע
ובקר חדש עולה אי שם
על הפזורים, ללא שם, ללא צל
ללא אדמה
ללא מוצא...

1984



אוסף ימי זיכרון

אני אוסף ימי זיכרון
עד יום איסוף זכרוני.
אותי לא יגדירו כמגש של כסף
אולי מגש של עשב.
אני לא הבאתי גוויות מן הגבעות
ואיני יודע לספר דבר.
אולי טמנתי גוויות בין הגבעות, במורדות, בגאיות.
עכשיו אני שומע כמו מזיכרון חלוד, משומש ממלות כאב
תרועות אשכבה שלעולם לא יגמרו, אלי...
ובין תרועה לתרועה, אני נדרש לדגל הטיפה המרה
דרכה מביטות בי העיניים הזגוגיות,
שלא ישובו עוד מן הגבעות
לנוח על זרי המגש הנכסף.

1987      



עוד יום

בקר. אני מתעורר. לידי הצורך
הלוחץ, הצורח באוזן השסועה מרחש
סדינים קמוטים.
וקולות לחשושי חטא של לילה קודם
או לילות קדומים,
לא ברור.
אני עולה לאוטובוס לירושלים
ברדיפה אחר מלים.
לשכתב אולי הווה אולי עבר.
תר ברחובות משותקים מזקנה.
אבנים לבנות.
מספר שוב ושוב על האור והזמן.
והזיכרון יכול להיות נעים,
אני חושב, לא בהכרח. תכריכים,
ואופק מדמם,
וחוזר למיטה הסתורה
מוכתמת בתשוקות, אולי אפורות.
ויום רודף אישה
ואישה רודפת חום
הזמן רודף אותי
תאור: דאייה מעל גופות ערומים. אני חופר וחופר. עוד נשיפה
ועוד. רסיסי נשימה אחרונים. משליך עצמי
לעבר רגליים פשוקות, מזדמנות
בערבו של עוד יום.





כן זה אני...
זה אני שיושב ממולי ומביט בבבואתי הנשקפת דרך
זגוגית החלון המלוכלכה,
בחוץ החושך.
הנורות שכבו מאחורי התריסים המוגפים,
מאחוריהם, שאריות של חיים שאינם שאריות שלי.
לבטח לא שארית הדמות הרוכנת מעל לנייר הקמוט
ומתקתקת מפה לשם.
עווית עצבנית מגיעה אלי  במין קשר של:
מה אתה רוצה ממני...
ואני מסב את תשומת מחשבותיי לדמות הנשקפת בזגוגית
ומכל זה נותר לי זיין שעומד
ויד שנעה מפה לשם...

ואז אני בטוח...
משורר אני לא.
בטח לא כותב שירים
אולי היסטוריון של רוע לא ידוע
או רגע שמנסה...


איני יודע מה אמרה בת-שבע לדוד
לאחר ששמעה את קונצרט הערב הראשון


ורק היופי העוטף
ואת
והאופק המלווה את הערב
בגוונים של צבע ללא סוף
ומלים שלא נאמרו
ורק הברכיים הרועדות
וקולו של המואזין מחזיר אותי לשתיקתו של אוריה.
אי שם עולה בת-שבע מן האמבט
ואני יודע מה חשב דוד
כשמישהו אחר כוון מיתריו.
זה החתך השותת.
ואני ממשיך לקדם את הערב
באזכורים מן הברית הישנה
וגם הזמן שותת בקילוחים
והרי לא בחטא מדובר
והרי נאמר: "הבל הבלים"  והוא בשלו
מסרב להשתנות
ואני מוסיף לכרוך מחשבות...





ואת שואלת: " מה אתה חושב על גלגול נשמות?"
ואני חושב לעצמי, איזה מטומטם מדבר מתוך גרוני
וברור לי שהדיבור הוא הכסות והמלים לבטח לא אומרות דבר
ואני שונא את כשר המשחק שלי שהרי את לא מרגישה בדבר.
פעם כתבתי: (מזמן) "כשתשמעי אותי מדבר על מצבו של האדם
על מצבי שלי ועל החיים כמשל
על הבדידות הקיומית ועל שעות אהבה ריקות מאדם
כשתשמעי אותי מצטט, ניטשה, קירקגור, סארטר,
מנסה להבהיר לך את הכוכבים בחוץ
ולספר לך משהו על דיוקן האמן כאיש צעיר,
אז דעי לך,
אלו רק סימנים...
כמה מלים שמנסות לחפות על הרצון להזדיין אתך.
או במקום מה שצריך לומר באמת.



שורה שהתחילה בליל חורף גשום וסוער בנסיעת לילה
והמשיכה לנקר עד ליל קיץ חם ולח במחצית אוגוסט.

זו הבשלות  (הבלתי נשלטת)
הבלתי נסבלת של הקיום הנשי
חובטת בגופי הלוך והכאב...
...וזה הרצון העז להימעך אל תוך הגוף המזמין...

אישה.

אותה שפת גוף בלתי מתפרשת
בלתי מובנת.
אינסופיות שלא מתפענחת.
קווי מתאר של דמיון.

וכל הההיסטוריומאניה של הנשים
שאליהן לא הגעתי ולא אגיע בזכות אינאונותי.

כל זיע קמט, בגוף הבשל שלא נכנע לעיניים רעבות,
מנציח את אי היכולת לפצח את הקוד הסודי הנצחי כל כך.
ומהעודנשאר מלבד המבט הבוחןעורגחולם?
וכך מסתיימות להן תקוות
בשחרור תאי חיים קטנים אל חלל לא ממשי.
 


15.10.94

העיניים שכך רואות
והאוזניים מסרבות
והשלום, לפתחנו רובץ
וכבר הוחיינו וכבר הומתנו
ואין מי שיברך על המוגמר
והארץ לא שקטה
והאור תקוע בקצה הפקק
אלוהי צבאות אינו מכיר באלוהי החסד
ואלוהי הרחמים שותק כתמיד
ואלוהי הנקם מתמתח בסיפוק
ומה המטרה ומה האמצעים ואת מה מקדשים
פה איש ואחיו אוחזים באבן
ופה איש ואחיו משליכים את האבן
ופה איש ואחיו מושכים את האבן
ואישה ואיש חולמים לא ישא זר אל בני חרב
ואב זקן נשבע לבנו שנשבע לבנו שזמנו יגיע בעתו
והזמן לא מוותר לכל היותר מהמר
ואני עוד עובר וחובר לשתיקות לזמן שירוץ לכל הרוחות
וצעקות לא עוד עוזרות
והבכי לא מחייה את המתים
והתקווה לא עוד ואין בלתה
ויצחק, לעולם יעלה להר המוריה
ואביו, לעולם יניף את ידו
ואדון שמיים וארץ, לעולם לא יסופק
ומלכות הזמן מכאן ומלכות התקווה מכאן
ומכאן ומכאן נותר המרחק
ואתה שישך או אינך
למדני הגיונותיך.