אני יושב מולה.
מדמיין איך אני מנשק אותה על שפתיה, על מצחה. איך אני גולש
במדרונות ירכיה, מחליק על ריסיה, יורד בשיפולי ביטנה, מטייל
בנקיקי אוזנה, פוסע בשדרות זרועה.

אני מריח אותה, שואף אל קרבי את החלל שסביבה, בולע את דמותה,
לוגם בצמאון את עורה החלק.

אני רוצה לתעות בשערותיה, לטבוע בעיניה, לצנוח אל תוך-תוכה,
אבל היא קמה והולכת.

הריקנות מתחילה לנגוס בי, כמו קומביין ענק שבולע ברעבתנות את
שיבולי החיטה. הלא-כלום מתפשט בי, פוצע, נובר, פושה, מחלחל,
טורף את
הנפש, את הדמיון, את האושר, את האהבה.

וכשמתרוקן הגוף, נשאבים לתוכו כל הבוץ והטינופת.
כל הפסולת והרפש, שחיכו להזדמנות שלהם, מצטברים ועולים, מציפים
את הכל, ופורצים החוצה. כי הדמעות, הדמעות אינן טהורות. הן
בסך-הכל מראות את גובה הביצה הטובענית שבפנים.

וכעבור רגע הכל מסתיים. שוב שורר שקט. שקט נורא.
ואני מכיל בתוכי את כל זוהמת העולם, בדיוק כמו קודם.
והעולם גם הוא שב ולובש אט-אט את צורתו האפורה, האנשים ברחובות
שוב מצטנפים במעילי הרוח הארוכים שלהם, השמים שוב שחורים, הים
שוב גועש, כאילו לא קרה כלום.

ואני מביט ביצר החיים הקטן שלי, איך הוא הולך ודוהה, הולך
ומתכלה, מתפורר לאיטו, ואז נופל על האדמה ומתרסק.