את נכנסת לשם אחרי שברחת, הבנת, נחלשת והתחזקת.
אותם הפרצופים מהעבר עליך מסתכלים...
עכשיו שחזרת אולי תשכבי איתנו קצת, רק קצת... נחבק אותך אחרי
זה ולא נלך לישון.
את מתיישבת מזמינה משהו שתוכלי לטבוע בו שאח"כ תצופי בתוך מי
הפחדים.
הם קוראים לך,
את שותה, מתעלמת מנסה לשכוח מהם.
הם ממשיכים לבהות בך, לצייר אותך במחשבותיהם כמו עלה שעף ברוח
מרדנות, ברוח פחדנות.
מרגישה איך הם מנסים לשאוב אותך אליהם.
"תתני להם להשיג אותך" היא לחשה לי,
"והם יעזבו אותך כמו שאת רוצה, רק 5 דקות של אושר בשבילם ונצח
של חולשה בשבילך... גם אני נתתי להם, כולן נותנות ואת רואה
אנחנו עדיין כאן."
הם קוראים שוב בשמי, חושבים שאולי הפעם אתן קצת מעצמי... אבל
אני עדיין שותה שואפת את העשן למעמקי נשמתי ומחפשת להעלם בטיפה
של הדחקה.
ואז הוא נכנס, פתאום כולם נעלמו והייתם בחדר רק שניכם מסתכלים
אחד על השני באותו המבט כאילו חלקתם פעם ענן... הרגע נחתך
מהקריאות שלהם שיעזוב אותך כי את רק שלהם אבל בשביל שניכם
האוויר קפא ובשביל אותה שנייה את מרגישה איך הרגש אופף אותך
כמו קמצוץ של אהבה בתוכך.
אבל הם מצליחים להבריח אותו, עוטפים אותך בחומת שתיקות שהוא לא
יאהב אותך.
תני לנו לנשק אותך!
תני לנו לגעת בך! זה יעשה לך טוב ואנחנו יודעים שאת רוצה...
תמיד חושבים שהם יודעים מה אני רוצה.
ואז את יוצאת משם אחרי שהבנת, ברחת, התחזקת ונחלשת.
והם צועקים את עוד תחזרי.