החשכתי את חדרי, כיביתי את האור והדלקתי בו נר, שיאיר את אשר
הוחשך.
נר קטן אשר הציף את חדרי באור חיוור,את חלונותיי הגפתי.
התריסים סגרתי.
והחלון, אותו החלון שכה אהבנו להביט מבעדו על הזריחה, אותו
חלון נטול תריסים,אותו הסתרתי בווילון שאהבת,
בווילון שקניתי רק בגלל שאמרת שהוא מקסים.
את הקירות צבעתי בצבעים של שיכחה, בשביל להשכיח לי הם השרו
עליי אווירה של בית,של חיים, של שמחה.
רחצתי טוב את גופי,
את אותם שערות שנהגת להעביר בהם את אצבעותייך,
את אותה היד שליטפה את גופך,
את אותם רגליים שתמיד רצו אלייך,
את אותם הידיים ועיניים שהשתוקקו לקרבתך.
את אותם האוזניים שערב להם קולך,
את כולם שטפתי בים של סבון, ניסיתי להשכיח.
ניסיתי להשכיח את אשר הותרת בהם, חקקת בהם חתמת בהם.
באותו האף בו עלה ריחך המתוק, ריח זול של בושם יקר,
העליתי קטורת חונקת.
השכחתי מליבי את פיך, איתו היית שרה,
בוכה וצוחקת.
ניסיתי בכל מאודי לשכוח את כל מאודך,
ניסיתי אך לא הצלחתי.
ובכל מקום בו הייתי נזכרתי איך היית בו, או איך שתמיד אמרת
שאפשר למצוא במקומות כאלה רק אנשים כמוני, ושאת בכלל לא מבינה
מה יש לאנשים לחפש שם.
כל שיר ששמעתי נזכרתי שאהבת או שבכל פעם שהתנגן ברדיו היית ישר
מעבירה לתחנה אחרת.
וכל מקרה שקרה גרם לי לדמיין תרחישים שלך באותו מצב.
את בקולנוע רואה סרט סוג ז' ומסננת לא שווה את השלושים ומשהוא
שקל. את במקולת קונה גלידה בטעם רום וצימוקים יושבת ומוציאה
מהגלידה את כל הצימוקים ואז אוכלת רק את הלבן.
את מחכה ברמזור שיתחלף לאדום כולך עצבנית כי את מאחרת לפגישה
עם חברות.
ואז פתאום התחוור לי שמעולם לא ידעתי מה עובר בראשך,
מעולם לא היית לי צפויה.
לא צפיתי שתשכחי, לא צפיתי שתבכי, לא צפיתי שתסלחי על דברים
שמעולם לו צפיתי שתסלחי עליהם, מעל הכל,
מעולם לא צפיתי שתלכי.