שקק בליבה, סרק אהבתה ,
לא ישן יום וליל עד שגילה התשובה
יצא לחפש אחר ממונו
יצא לבקש יד אהובתו...
עבר שדות ושברים, כאבים, מתחים, עוולות, סערות
יסורים וסדקים
עד שהגיע ללבה
השוכן בשחקים...
עד שהגיע למקום בו יש מים מתוקים,
נופים נשגבים
ממלכות ונסיכים
לאותו לב עדין, מלא בחמלה
שמצפה בסובלנות שיציפוהו אהבה .

פתח בשקיקה, במהרה שערי ליבה  
פחד שיסגרו בפניו דלתות אהבתה
דילג בעדינות למעיין נשמתה
לא רצה שתתחרט ותשלחהו בחזרה
ליטף קלות את עצי פוריותה
הריח ברכות את פרחי דאגתה
קיצר בחרדה את קוצי יאושה
ואהב אותה כאילו לא אהב אישה...
אהב אותה עד שנעלמה .

אבדה רוחה
נבלו הפרחים, העצים.
נפערו הסדקים
נפלו נסיכים
ארמונות עזובים
השחירו המים שהיו מתוקים
הדלתות נטרקו ברוח סערה
נעלמה העדינות, ברחה אהבתה
התייבשה החמלה, זעק כאבה
נשבה רוח צער ענני אכזבה
והיא איננה, הלכה ...
האיר רק מגדלור מצוקתה שדעך עם הזמן
ואיתו גם אורה...

והוא שט במים השחורים, חוצה אוקיינוסים, ימות, נחלים
מחפש מגדלור, מחפש את אורה...
אך אין אור ואין גם עלמה... נעלמה היא ואיתה התקווה
שוחה במרה ומחפש את אורה, אך אבד האור,
נשאר צל אהבתה.