[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"רק אל תזיז את הרגל," אמא אומרת, ואז פותחת את הבקבוק הגדול
של חומר החיטוי. "אל תדאג, אני אעשה לך פו אחר-כך."
כל ה'פואים' האלה לא שווים כלום. היא שמה את החומר השורף ישר
על הפצע, ואחר-כך עושה לי פו. וכל הזמן ה'לי זה כואב יותר' הזה
שלה.
"נו, מה קורה עם הפו?"
"אמרתי לך לא להזיז את הרגל. אני יודעת שכואב, אבל תאמין לי,
חומד, לי זה כואב הרבה יותר. כמה פעמים אמרתי לך להיזהר כשאתה
משחק כדורגל. אתה מוכן ליפול ולהיפצע רק שלא יכנס גול."
"אבל אמא, כולם נופלים."
"לא אכפת לי. שהילדים של כולם יפלו, אבל לא הבן שלי. לעולם לא.
אני לא יכולה אפילו לחשוב על זה."
היא דואגת לי יותר מדי, אבל מה שהכי הורג אותי זה הדאגה הענקית
שלה למה שיגידו עליה. "בוא הנה. ככה אתה יוצא מהבית? תראה איך
אתה נראה. תחליף מכנסיים ותסדר את החולצה. אוי, איזה ילד יש
לי. רק זה חסר לי, שהשכנות יתחילו לומר שאני מזניחה אותך."
היא מוזרה, האמא שלי. אני יורד למטה מסודר לאללה, אבל אז אני
משתולל וכל הבגדים מתבלגנים לי. היא קונה לי מלא דברים שאני לא
צריך. במיוחד בתקופה הזאת היא מפוצצת אותי בחולצות חדשות,
מכנסיים וכל מיני דברים קטנים ו'חמודים', ש'ישארו לך למזכרת
בעוד עשרים שנה'. ויש לי עוד מליון דוגמאות.
אבל אין לי זמן עכשיו.
אני קצת ממהר.
אני הולך למקום הכי מגניב בעולם, ובמיוחד עכשיו, באביב, כשיש
פריחה אמיתית.
אני לא מספר את זה ליותר מדי אנשים, אבל יש לי מחבוא.
אני הולך לשם כל יום רביעי. רק אני. לבד. בלי אף אחד.
כמו מטומטם סיפרתי לאמא על המחבוא, והיא לא מרשה לי להתקרב
לשם. "אל תלך למקום הארור הזה," היא אומרת, "שאני לא אראה אותך
שם, שמעת?" ואז אני מרכין את הראש ומבטיח שלא. ההבטחה הזאת
מחזיקה מעמד בערך שעה. אני עושה סיבוב קצר בשכונה, ואז מתחיל
ללכת למחבוא.
הדרך לשם ארוכה. אני עולה על הגבעה ליד הבית שלי ושואף את
הפריחה.
יש מלא חרציות ופרגים על הגבעה, וכל מיני עשבים, שאני לא יודע
איך קוראים להם. לפעמים אני בא לכאן עם מיטל. אנחנו מכינים זרי
חרציות לכולם. מיטל מספיקה להכין זרים לאמא ואבא שלה ולאחותה
הקטנה. אני מכין רק לאמא. אחר-כך אנחנו נשכבים בין הפרחים,
עוצמים את העיניים וחולמים. מיטל רוצה להיות רקדנית, ואני רוצה
להיות טייס. אני מאד אוהב את מיטל והייתי רוצה...
אבל יותר טוב לשתוק.
היום, מוקי, הכלב של השכונה, מצטרף אליי. קשה להאמין שהוא עוד
חי. מוקי איבד רגל, וכל הגב שלו חרוך לגמרי. הוא נפגע קשה מאד
באחת ההפצצות לפני כמה שנים. כל הילדים צוחקים עליו וזורקים
עליו אבנים. לפני שנה בערך פגעה בו אבן בעין, וכל העין שלו
נשפכה החוצה, והיה מלא דם, ומוקי יילל כל הזמן. רק אני מתייחס
אליו יפה. אני ומיטל. כשהוא רואה אותי הוא ישר מתחיל להתחנף.
אני מתכופף ומלטף לו את האוזניים. זה האיבר הזוגי היחיד שיש לו
בגוף (הוא סורס עוד לפני המלחמה).
אפילו למיטל אני לא מרשה לבוא איתי, אבל למוקי אני מרשה
להצטרף, בגלל העבר שלו, ובגלל שהוא יודע לשמור סוד. לפעמים אני
חושב, שאני היחיד שדואג לו באמת.
יש עוד זמן עד שנגיע. אנחנו הולכים על הכביש, עוברים יפה את
מעבר החצייה ונכנסים לשדה.
הנה עץ התות שלי. בשכונה, היינו באים לכאן וקוטפים לנו תותים,
שוטפים אותם ואוכלים. פעם אחת, כשטיפסתי על העץ, נפלתי ושברתי
את היד. אמא רצה איתי לבית-חולים ורעדה כל הזמן. אני דווקא
נורא התלהבתי מזה שיהיה לי גבס, ושמיטל תצייר עליי ציורים
וכאלה. האחיות הסתכלו על אמא ועליי, וכל הזמן עשו תנועות של
'לא' עם הראש, כאילו שאני מסכן או משהו ששברתי את היד. לי לא
היה אכפת במיוחד, אבל אמא התעצבנה ונעצה בהם מבט זועם, ככה עם
עיניים מכווצות כאלה.
אני ומוקי מטפסים על הגבעה השנייה. בתוך הסבך, בין העצים
הענקיים, אין בכלל שבילים, ואני ומוקי מאלתרים כל הזמן. לרגע
מוקי נעלם לי ופחדתי שלא אמצא אותו, ושהוא לא ידע את הדרך חזרה
הביתה, אבל בסוף, איכשהו נפגשנו, והוא קפץ עליי וליקק לי את
הידיים.
הנה הירידה התלולה. אנחנו כבר ממש קרובים. המון אנשים מכירים
את המקום הזה, אבל זה המחבוא שלי בלבד. מוקי זוחל מתחת
לסורגים. אני נאלץ לטפס למעלה. אני מושיט יד אחת ואוחז במוט
השחור. לאט לאט אני מתקדם ומושיט את הרגל קדימה. הופ, והנה רגל
אחת כבר בפנים. אני מרים את הרגל השנייה וקופץ.
המחבוא ענקי, והכל ירוק מסביב. יש מרחב גדול לרוץ ולהשתולל כמו
שצריך. אני הולך, כמו תמיד, לפינה הימנית, ושורק שריקה ארוכה
ואחריה שתיים קצרות. זאת הקריאה המוסכמת ביני לבין אבא. צ'יק
צ'אק האבן מתחילה לזוז. לאט לאט גם שאר האבנים מתגלגלות להן,
ואבא וכל החברים שלו יוצאים החוצה. בהתחלה אנחנו עושים דברים
סתם. כמו תחרויות ריצה, כדורגל וכאלה.
ואז, בערך בשש, העניינים מתחילים להתחמם. אנחנו מתחלקים לשתי
קבוצות ומשחקים בחיילים. אני ואבא כמעט תמיד מנצחים. אנחנו
רצים עם מקלות  ועושים מארבים, ואבא מלמד אותי מלא טריקים כמו
איך להסוות את עצמי ככה שאף אחד לא יוכל לראות אותי, ואיך ללכת
בשקט בשקט ולהפתיע את האויב ואיך מכוונים את המקל. כשמוקי בא
איתי, אני משתמש בו בתור מרגל. אני שולח אותו, והוא, באיטיות,
מדדה לו ומגלה מארבים. הוא כלב חכם ומנוסה. כשהוא איתי, אני
תמיד מנצח.
אבל היום אני ואבא לא באותה קבוצה, וגם מוקי נעלם לו. לא משנה.
עכשיו צריך להיות בשקט.
מ-ל-ח-מ-ה.
אני מתחבא מאחורי המצבה של דוד רפי. אני שומע צעדים מתקרבים
אליי. אני בקושי נושם. אני מתאמץ להקשיב, ואני בטוח שאני מזהה
את הנשימה הכבדה הזו. אני מגניב מבט ורואה את אבא הולך לידי.
אני מתרומם מהר. בום-בום-בום. שלוש פגיעות מדויקות בגב. אבא
מסתובב אליי, נופל בהילוך איטי ומיד מתרומם. "אבא," אני אומר
לו, "איזה מצחיק אתה. אתה מת. אתה מת, אתה לא מבין. אתה חייב
להישאר למטה חמש דקות, ורק אז לקום." אבא מלטף אותי ומחייך
חיוך מריר.
ככה אנחנו משחקים עד מאוחר.
היום היה גרוע מאד. הרגו אותי כמה פעמים, ובאחת הפעמים נפלתי
על אבן, ויש לי פצע ענקי במרפק. אני כבר מכין גירסה לועדת
החקירה של אמא. נפלתי בכדורגל תמיד נשמע משכנע.
"מוזר," אומרת לי אמא, "דווקא עברתי ליד המגרש ולא ראיתי אף
אחד."
"זה בגלל שהלכנו לשחק במקום אחר," אני אומר לה.
"הלכת לשם, נכון?"
"השתגעת? אמרת לי לא ללכת לשם אף פעם."
"אני יודעת מתי אתה משקר לי."
ככה אנחנו ממשיכים, עד שבסוף אני נכנע ואומר לה שהלכתי לאבא.
כשאני ממש כועס, אני אומר לה שאני רוצה לגור עם אבא ולא איתה.
בשלב הזה היא תמיד מתחילה לבכות. היא מחבקת אותי חזק חזק
ובוכה. אני שונא לראות אותה ככה, אבל לפעמים אין ברירה. במלחמה
כמו במלחמה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אל תאמר סלוגן,
אמור סיסמת
פרסומת.



מחייה השפה
העברית.


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/10/00 21:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רמי גרומברג

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה