המרחק יודע כמה זה קשה לממש אהבה במכתבים.
אפילו הבולים התייאשו מין המסע מארץ לארץ.
לא יודעת אם התחושה היא זהה, אבל השורות שלך
מתחילות לאבד תקווה.
מילים ועוד מילים מצטברות לנוף יפה שבעצם קיים
רק בפנטזיות שלי ושלך.
כל מכתב מראה לי איך הזמן נוזל לנו בין היידים.
תאריך ועוד תאריך נאספים במגירה שמעלה אבק עם השנים
ושנינו לא מוצאים את אם הדרך.
תחושת השייכות נותנת לנו את הכוח להמשיך, אך עם הזמן
נראה לי שרק אני נאבקת במשהו שאולי דעך מין ההתחלה.
התמונות הן מין כרטיס נוסטלגי שמאפשר לי להפליג מסיטואציה
לסיטואציה והריגושים הם אותם ריגושים כמו פעם, אך הדמעות
הן לא אותן דמעות. הן בסך הכל תוצר של הרגש המבולבל
שאיבד את דרכו הביתה.
מחשבות רצות הלוך ושוב ומחפשות רגע למנוחה, אך אני בעצמי
לא יודעת באילו מין הדרכים כדאי לי לעצור.
את המכתב הזה אני אשלח אל הים הגדול.
שם, אולי אני אמצא את התשובות שאני מפחדת לקבל ממך.