בצהריים סואן הוא עבר על פנייה לאחר שלא ראה אותה חצי שנה, היא
הביטה בו מזווית העין בעוד המילים נשפכות אל מישהו, מישהי,
משהו, והוא חלף כאילו הייתה זרה. לרגע הוא היה פה, ולרגע לא.
אולי השמש קפאה באותו רגע לחלקיק שנייה ואולי היא רק ליגלגה.
אולי אם זה היה סרט מישהו שהיה צופה היה כולא את נשימתו. אבל
שום הוד לא היה בזה. זה היה סתם רגיל, מגרד קצת את הצלקות
שקיימות במילא. בערב אותו יום שניהם היו בביתם במחשבות שאותן
אני לא מכיר. אבל הכל התחיל שנה וחצי קודם, יום חורפי אחד,
כשלבית המטורף למחצה בו שוכנת משפחה בו האם ובנה לוקים בנפשם
נכנסה העובדת הסוציאלית של האם עם עובדת סוציאלית חדשה וטרייה,
בשביל הבן. אם משהו היה אמור לקרות בעתיד או שלא, לא היה משנה
לאף אחד מהם. בשבילה זו הייתה עבודה, בשבילו זו הייתה דרך
להימלט ממעוקותיו וקצת לברוח. אולי להפוך לאדם שפוי יותר. הזמן
חולף, ואנשים לא נוטים לנתח את מה שיכול לקרות אולי בעקבות
דברים שוליים שקורים להם. הוא רק קם מ-שינה והיא לא מיהרה
להציג את עצמה, והוא, בעודו מעשן את הסיגריה הראשונה של הבוקר
ניסה לקלוט איך נראים פנייה. פה ושם הוא ראה איזו רבע צדודית,
גב ושיער. -עד כמה היא יפה?- הוא תהה. נראתה לו כשיכורה
מ-אושר, כמו ילדה קטנה בלונה-פארק. העשן עלה מפיו והניקוטין
ריכך קצת את מוחו המפורק, כאילו מילא אותו בהליום. מילה פה ושם
נאמרה מהמיטבח והיא באה, הציגה את עצמה, ולחצה את ידו. הישירות
הזאת, התמימות הזאת, הכל יפה וסבבה, חשב שעוד רגע עינייה,
שנראו צוחקות ומאושרות באופן יוצא דופן, יזילו עוד מעט דמעות
של אושר, הוא לא ראה עיניים כאלה שנים. היא מצאה חן בעיניו. לא
שופטת, לא מודדת, לא בוחנת, ובוודאי שלא ולא שומרת מרחק. אך גם
לא מנסה להידחק בכוח לתוך מוחו. הכל סבבי-בבי. הוא אמר את שמו
והיא כבר הסתלקה משם, העובדת הסוציאלית השנייה הייתה בעינייה
בחורה על הכיף-כייפאק והעתיד נראה טוב מתמיד. ולמה לא? היא
אוהבת את עצמה וכולם אוהבים אותה. לא טיפשה וגם לא מחושבת יותר
מידי. הכל כמו פלסטלינה, נישאר מוצק אם רוצים ומשנה את צורתו
לאלפי צורות שונות ומשונות, מה שרק יעלה הדימיון. לדאוג לא
צריך ואין צורך, מה שיבוא יבוא כל עוד היא תעשה את שלה. אם
דברים לא יסתדרו איש לא יעלה בדעתו שהיא אשמה בכך. כל העולם
מאחורייה במאת האחוזים, וגם האלוהים, הוא שומר מרחוק על ילדתו
הקטנה.

היא הרשתה לו להיות ספר פתוח וזה היה בסדר מצידו. הוא שפך
מילים כמו מים, נוגע ברעיונות, קופץ לנושאים אחרים, ולפתע כמו
קסם מחבר הכל ביחד. הוא ריתק אותה ואהב את זה. -טיפוס צבעוני
כזה,- חשבה, -לא פוגשים כל יום..-

אבל הגיע יום בו היא הייתה עצובה ולחוצה, בו חיוכייה לא היו
טבעיים, בו היא החלה לדחוק אותו לקיר בשאלות. וכשהגיעו לאן
שהגיעו, (לספרייה) נראתה מרחפת. נדמה היה לו שהיא יותר ממחבבת
אותו, משהו בה נראה לו הזוי והוא נסחב עם התחושה. ולהתראות ליד
ביתו, חיוכה המלאכותי ומוחו שהיה תפור ועשוי טלאים. -משהו נראה
לא טוב פה, או טוב מידי.- חשב. -משהו נראה לי פה מפורק בצורה
של סרט צרפתי,.רוחש מתחת לפני השטח, בוער באיזה סיפור שכדמות
אחת בו איני יודע מהי העלילה,. על מה הסרט,. מהן הסצנות שאני
לא משתתף בהן?-

בערב מול המחשב משהו החל להתעורר. הפנים שלה ריחפו בראשו כמו
בלון או שקית ניילון ברוח. הוא לא ידע להגדיר בדיוק מה הוא
מרגיש, אבל משהו קרה, מה?
והייתה מאחרת, והייתה רומזת לו שילווה אותה, והייתה לוקחת אותו
למקומות קסומים בצהריי יום, רחובות עם קשתות רחבות ובניינים
עתיקים, ושדות טבע עם פרחים ועצי זית וגני דשא עם ברושים
שמנים. הייתה שומעת הכל ומקשיבה יותר, וחוקרת יותר, ולוחצת
יותר. והוא הלך ואיבד את בטחונו העצמי ביחסים ביניהם, האם היא
משחקת עובדת סוציאלית משופשפת או חברה? האם היא מוצאת בו משהו
מיוחד שמושך אותה, האם... לפעמים ביטא זאת אף בקול, האם היא
אוהבת אותו? כי אם כן אז גם הוא ירשה לעצמו. ולפעמים, כשהוא
מקלל בנימת ברכה את מציאות חייו העקומה והמעוותת, שאל את עצמו
האם היא אמיתית. משהו בה בעיניו היה מוזר, היא פשוט התאמצה
יותר מידי.
כשהיא תפסה יוזמה הוא התקפל, ולהיפך. אבל לעיתים היו שווים.
מדברים באותו טון ובאותה התלהבות רוחשת כגחל כשהם הולכים
במדרכה, חוצים כביש, חותכים את העיניים של אנשים, ניצבים, בסרט
הצרפתי המשובח שבוודאי יזכה לביקורות טובות גם אם לא ימכור
הרבה בקופות. (אבל זה בסדר, תחנות הטלוויזיה כבר יכסו את
העלויות.)
בשדות ובפרדסים היא דיברה ישירות אל הנפש שלו, ודרך עינייה הוא
מצא שנפשו יפה, ולא מעוותת ומקוללת כמו שחשב לעיתים. במדשאות
תחת הברושים השמנים היא דיברה ישירות אל הזכרונות שלו מחברי
ילדותו המוקדמת, פסע לפני הנעורים, ודרך עינייה הוא מצא שהוא
עדיין אוהב אותם ועדיין מתגעגע. היא העלתה מתוכו את כל
הזיכרונות היפים שהוא חשב שמזמן הלכו לאיבוד. וכדרך משחק, כי
כך התחשק לו, כי היה לו משעמם, כי זה רומם את הנפש ההרפתקנית
שבו, הוא החליט להתאהב בה.
זה לא היה קשה. הוא חשב שמאוד קשה שלא לאהוב אותה, או פשוט
לחבב. היא הייתה אנושית, יפיפייה, טבעית, חכמה, מלאה שמחת חיים
ויופי פנימי. איך אפשר לא לאהוב. היה עליו רק להחליט: לאהוב או
לא. וכשהוא שיחק עם הרעיון בראשו שגם לה יש רגשות כלפיו, כשהוא
הרגיש שהמשחק הזה שבו הוא משחק בלי לדעת את החוקים שלו ומה
מטרותיו מתחיל לעלות לו על העצבים, כשהוא החליט שהוא רוצה הכל
או כלום כי משהו באמצע רק ייטרף את דעתו, הוא החליט לסגור את
הדלתות והחלונות, להסיט את הווילונות על תריסים אטומים, להחשיך
את הארמון, ולהתחיל למלא אותו בחומר נפץ ובפרחים.

אם מלאך בלתי נראה היה עוקב אחריו באותו לילה של סתיו כשהאספלט
והדשא היו מלאים מים מגשם שירד שעתיים לפני כן, ורוח חמה נשבה
כמו הייתה הבל פיו של אלוהים, וטיפות גשם מיקרוסקופיות מרעננות
את הפנים והגוף כמו היית בתוך ענן,- הוא היה רואה את הבחור
הזה, בבגדים קצרים שאיתם נהג לישון, פרוע מחשבה לחלוטין,
מסתובב בין הערוגות ולוחש את שמה עשרות פעמים רק כדי להיות
קרוב אלייה, ולו במוחו, נפשו, רוחו, או בקשר קוסמי של אנשים
שהביטו אחד לשני בעיניים ואהבו את מה שהם רואים. המלאך שלנו,
לו היה שם, היה שומע את הבחור מתחנן לאלוהים שיפתח את ליבו
שניפצע מנשים קודמות כדי שיוכל לאהוב אהבה טוטאלית, מחרפנת,
משגעת, כזאת שלא תיתן לו לישון. ובעוד אלוהים מסכים מייד הוסיף
והקשה הבחור ורצה שהאל שלו ייתן לו גם את האומץ לומר לה את זה
בפעם הבאה שהם ייפגשו. הם אכן נפגשו והוא אכן אמר לה. לאחר מכן
לא ראה אותה חצי שנה.

היא דיברה עם מישהי, בעוד הוא חולף על פנייה, שערו פרוע, זיפי
זקן על פניו, אבל נראה ממוקד, שלם יותר, יודע לאן הוא הולך לא
רק לאיזה רחוב בית או חנות, אלא גם לאיזה חיים. אל אחד,
(אלוהים בוודאי. היא לא חשבה שיש אל מלבד האלוהים.) לחש לו סוד
על האוזן, משהו שהיא רצתה לשמוע כל חייה, משהו שחשבה שתשמע
בעוד שנידמה שאלוהים מתחיל להתל בה וללגלג עלייה, לבחון אותה,
לנסות אותה. היא הביטה בו מזווית העין תוך כדי דיבור. גם רצתה
שיחייך וגם לא רצתה. גם רצתה שייגש וגם לא רצתה. גם רצתה
שיחבק, כידידים, וגם שיילך לכל הרוחות.
בעיניו לא היה כלום. כאילו לא הכיר אותה. כאילו זרק מבט לאישה
זרה. היא הביטה על גבו המתרחק שותקת. "את מכירה אותו?" שאלה
הניצבת בסרט הצרפתי לפני שהכתוביות ירדו. היא לא ענתה.