אל תשכחו שאני בסה"כ עוד ילדה בת 16. אז תגידו לי "דיי מיכל
מספיק עם השטויות" ותחסמו לי את הדמעות ותגרמו לי להתמוטט
בתוכי, ואח"כ, כשהכל יתפוצץ לכם בפרצוף אתם תשאלו "איך נתנו
לזה לקרות???" ואח"כ כשהכל יתפוצץ גם לי בפרצוף אתם תשאלו "אבל
מה רע לך בחיים?"
אולי אני בגיל הטיפש עשרה אבל אני לא טיפשה כבר ממזמן. מאז
שהבנתי שהסביבה שלי זה הדבר הכי נבזי בעולם. מאז שלא הצלחתי
לתת את ליבי במאה אחוז לאדם ולו אדם אחד.
מאז שהתחלתי להתגאות במה שהנפקתי בעצמי, את התוצאות... ואז
נפלתי. כאילו הכל נעלם כלא היה. כאילו כל מה שהשקעתי עבורו
מתנפץ לי כרסיסי זכוכית נשברת בפנים.
ותבקשו ממני להפסיק כבר עם ההקאות ועם הדיאטות הטיפשיות והכל
זה בגללכם, כי לקחתם לי הכל.
זוכרים כשהייתי בת 4? ילדה שמחה ומאושרת, מיכל כ"כ חייכנית
ואמיתית תמיד אמרתם שהסבתי לכם אושר עם החיוך המתוק שלי, תמיד
אמרתם שיש לי ניצוץ בעיינים שאף אחד לא יוכל לגנוב או לגרום לו
להתייבש...
והנה, אחרי שתיים עשרה שנים זה קרה, אותה מיכל עם ניצוץ של
אושר בעיינים נשארת עם ניצוצות של כאב. ניצוצות של בכי יבש. של
אדישות.
אתם יודעים מה היה המפלט היחידי שלי? זה היה הצחוק שלי. צחוק
מתגלגל "שאין כמותו" כך תמיד אמרתם. ועכשיו גם הוא הפך למזוייף
כאילו הכל סובב נגדי. אפילו לאדם הרע ביותר עלי אדמות אני לא
מאחלת שיאבד את המפלט הקטן שהוא הקים לעצמו.
באמת שלא אכפת לי מה אתם חושבים, כי אני הכי חזקה (או הכי
חלשה...) כי יש בי הכי הרבה כוח, כי אני לא אנסה יותר להרוג את
עצמי, כי אני אשרוד.... אני אשרוד בכאב ובאדישות מוחלטת אבל
אני אדע שמתתי בכבוד. בלי כדורים, בלי רעלים, בלי התאבדויות.
אמא, אמא שכ"כ אהבתי ושנאתי. אמא שבגדה בי. שהחליטה להקים
קריירה משלה, שהחליטה למכור אותי לטובתה. שהחליטה שהמונטין שלה
לא שווה את הכבוד שלי, הבריאות שלי, הצחוק שלי את החיים
שלי!!!
שידעה שהיא הורסת אותי... אבל לא עשתה כלום.
והחברים, חברים שבחברות שלהם נשבעו לי שיהיו לצידי תמיד.
וכשאני מגיעה לרגע של תסכול או משבר אז עונים לי "דיי מיכל עם
הדיכאון... לא נדבר איתך יותר כי אין על מה לדבר עם ילדה
דיכאונית..." ושוב חוסמים לי את הדמעות ואני נשרפת בתוכי. כי
אני כ"כ רוצה לדבר על הכל ולא לפספס שום פרט. כאילו זה מה
שיפרוק את העול בתוכי. כאילו זה מה שייתן לי עוד תקווה
ואנרגיות לחיות.
אני שונאת אותך אמא.!!! ולא, העיינים שלי לא שמחות, ולא, אני
לא גאה בך. את בנאדם משכיל אבל יכולת לחשוב הרבה יותר לפני
שהחלטת להרוס לי את החיים.
יכולת לחשוב הרבה יותר לפני שניסית להרוג אותי. ואני לא מדברת
על מה שעשית לי מבחינה פיזית... אני מדברת עליי מבחינה נפשית.
הבריאות כבר לא מעניינת אותי, כי אני רק מחכה למות סוף סוף
בשקט. בלי שאף אחד יפריע לי. הנפש, אותה נפש שסחטת, שחתכת
לחתיכות שקרעת לחלקים... כאילו הנפש שלי היתה פיסת נייר קטנה
ועלייה רשום "הנפש של מיכל- פסול...." |
