האדמה רעדה.
גם כל הארץ, הכדור, השמש
ואיתם כל הכוכבים.
ובסערה הייקומית הלב של עוזי נדם.

אנחנו המשכנו לרעוד אל-מול פני החלל וכך נמשיך כל חיינו.

כי מעטים מאוד-מאוד הלבבות
מן הסוג שפעם בעוזי,
זה שהפעים את כולנו.

אלוהים שלי רציתי שתדע שמהמעט שעוד נותר ביננו לקחת לעצמך
בחזרה.

"אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא, לעת נעשה בחפצו כל, אזי
מלך שמו נקרא.
ואחרי ככלות הכל לבדו ימלך נורא, והוא היה והוא הווה והוא
יהייה בתפארה"

והוא אחד ואין שני להמשיל לו להחבירה.
בלי ראשית, בלי תכלית ולו העוז והמשרה.
והוא אלי וחי גואלי וצור חבלי בעת צרה.
והוא ניסי ומנוס לי , מנת כוסי ביום אקרא.
בידו אפקיד רוחי בעת אישן ואעירה.
ועם רוחי גויתי ה' לי ולא אירא.

כן אדון עולם, הולכים ופוחתים בעלי לב הזהב שבתוכנו.

אתה שיודע-כל וגם יודע זאת: תגיד לי שאדע, מדוע אתה משאיר
אותנו כאן לטבוע בין לבבות של אבן.
מדוע אתה מכבה את ניצוצות האור האחרונים שביננו, את מורי הדרך
באפלה, את מגדלי האור???