"תערוך לפני שולחן נגד צוררי דישנת בשמן ראשי כוסי  רוויה אך
טוב וחסד ירדפוני" (תהילים)


1.
כמו בכל שנה היה סופר תחילה את הכסאות שעמדו לרשותו. השנה
התווסף כסא עץ חדש. חודשיים לפני ליל הסדר מצא בחדר הכביסה
המשותף  כסא ממורט שנזרק על ידי אחד השכנים והביא את כסאותיו
למניין של ארבעה עשר. השנה יזמין את דודה מינה, אלמנתו של הרב
טייטלבוים ממונקאטש.

מדי חג בעת שערך בינו לבינו את רשימת אורחיו המוגבלים לכסאות
שברשותו, היה מבטיח לעצמו שהדודה מינה לבית טייטלבוים תוזמן
ברגע שיימצא כסא עבורה. בעצם הדודה מינה ויינקרנצית מלידתה כמו
אביו, אך אינה שאירת בשר, שניתן לאמוד את מרחק הדם ממנה. היו
מכנים אותה בביתו הדודה מינה ויינקרנץ למרות נישואיה לבעל
המנסרה ישראל טייטלבוים.

ומה נפקא מינא להזמנתה? שהרי גלמודה גמורה היתה לפני ואחרי
המלחמה וקשריה הרופפים עם משפחתו לא נודעו בחוסן יוצא דופן. גם
לאחר מותה לא הוזכרה כלל על ידי מי מבני המשפחה.

וכיצד גמלה בלבו המחשבה להזמין השנה את הדודה מינה כשמלכתחילה
היתה חיה-רבקה אף היא בין המוזמנים ולא נודעה בחיבתה הרבה
לדודה מינה. נקיטת לשון המעטה היתה באמירה "ולא נודעה בחיבתה",
משום היריבות העזה בין שתי נשים אלו  אצל ישראל טייטלבוים,
שהיו מספרים כי חיה-רבקה  גרמה לו לרוקן מתוכו את מאגר זרגיגיו
בחובשם את ספסלי הגימנסיה ההונגרית.

והיו אביו ואמו מוזמנים לליל הסדר. ארבעים וששה לילות-סדר  היו
הוריו מוזמני כבוד אצל שולחנו. תחילה היתה האם עומדת אצל הכיור
ואביו יושב לימינו. היתה זו התקופה שבה הגיע לארץ חסר כל ועלה
בידו לגייס לחדרו הדל שני כסאות בלבד. אחד לעצמו והשני לאביו.
היתה האם עומדת אצל הכיור ומדי פעם בפעם מגיחה אל השולחן משל
עסקה במלאכת ההגשה, או היתה נחוצה נוכחותה על מנת ליישב
אי-הסכמה שהתגלעה בינו לבין אביו לגבי סדר הפסח המסורתי אותו
היו נוהגים בביתם מקדמא.

והיו ילדיה של רייזל אחותו שואלי הקושיות. ארבעה ילדים. שלושה
בנים ובת. משמצא  על שפת הים ארבעה כסאות-חוף תיכף ומיד עלה
בראשו הרעיון להזמין את כל הארבעה ללא הוריהם. ומיום שהם אצלו
בליל הסדר לא מצא הזדמנות להוסיף את רייזל ובעלה אפריים
לחוגגים. ומיום שהשים את כסאות-החוף במקומם כבר חילק  את
תפקידי החכם-רשע עד שמדי שנה בשנה היו ארבעת הילדים יודעים
היטב כל אחד את תפקידו והיו נכנעים בפני מרות דודם.  לו היו אז
שועים לתחינתו, מניח היה את הנחתו הקבועה,  ודאי חיים היו
בבלגיה אצל משפחת שטיין שהקדימה את צאתה, עוד טרם נחרב עולמו
הישן.

והיה וולף. הנער הצ'כי שסבתו  הותירה בו את מום יהדותו שבגינה
מצאו עצמם יחד בביתן ארבעים ושש . מדי שנה בשנה היה מניח לפניו
של וולף את קערת העוף ודוחק בו "אכול וולף... אכול שנראה את
משמניך...  אתה חייב לאכול משהו... וולף אל תמות... וולף. ",
כך מדי שנה היה זועק את שמו של שכנו תכול העיניים ודל הבשר אשר
מאן לאכול, כמו גזר על עצמו את סופו, מנוחתו.

כך היה מחשב גימטריות של שנות הסדר ומהפך למצוא מהי משמעותו של
סדר זה על מ"ו שנותיו.  מחיל על סדר זה  את  הפתיחות הרבות
שהתחברו להן במשך השנים בהכניסו את אורחיו בצל קורתו. היה משים
עצמו כשליחו של יהושוע בן נון הבא אצל אנשי יריחו ומזהירם מן
האמת הרעה העומדת להתרחש: "חומות יריחו נפלו. אומות נמחקו מן
העולם. עמים הושמדו".

"התכנסנו כאן לחזק את עמידתנו האיתנה". מנסה היה פתיחה אחרת,
חדשה, אך כמו תמיד היה חוזר לפתיחה הישנה האהובה עליו: "אדוני
רועי לא אחסר...", מסמן לאורחיו להתיישב במקומותיהם הקבועים.
"ברוך אתה אדוני אלוהנו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו
לזמן הזה". וכל אימת שהיה אומר משפט זה, היתה גיטל, אחותו,
מביאה את ההגדות אל השולחן, תפקיד השמור לה עוד טרם החל לערוך
סדר פסח כהילכתו. אחותו שלא ידעה קרוא וכתוב בלכתה, נותרה עם
תפקיד פעוט, לכאורה, של חלוקת הכתוב. וכמו תמיד היה שרפרף קטן
שמור לה לאחר שחילקה את ההגדות והתיישבה במקומה. עוד פעם אחת
תקום ותעזור לאמה בהבאת קערית המים והמגבת לברכת "נטילה".

2.
ערפל קל כיסה את חלקת בית הקברות. הניח את אופניו על גזע עץ
אורן במעלה הגבעה והחל פוסע מטה אל חלקת הקברים. האביב ממאן
להגיע השנה. האדמה רטובה מגשם שירד כל השבוע. דילג מעל שני
קברים שניכרו בעת האחרונה והתייצב מול המצבה הגדולה של
המונקאטשים. ששים וארבעה שמות חקוקים בסלע הבזלת השחור. כמו
בכל שנה היה קורא שוב ושוב את השמות ומסמן את המוזמנים.

כן. השנה ימלאו לו שבעים. וכבר קשתה עליו מלאכת ההכנה וטרחות
החג ומי ידע מה טומנת בחובה השנה החדשה לאיש זקן כמוהו. כך חשב
בסתר לבו משהניח צרור פרחים על משטח הבטון המצוי למרגלות
המצבה. כל שנה היו באים אליו המראות.  פסח אחרון בקרצקי.
השמיים אוצרים עננים של סוף חורף, ערמות העצים הגדומים כבר
מוכנות למשלוח על פני הנהר. השלג  פינה את מקומו לאניצי ירק
העולים מתוך גומחות סתר שהתגלעו מתחת לשכבת הבוץ והעלים היבשים
משנים עברו.  היתה אמו הצדקת יוצאת לבילקה עם שתיים מן היתומות
שאספה לביתה וחוזרת עם רדת החשיכה כשכליה עמוסים כל טוב. צליל
העגלה  השבה מן השוק נותר חקוק  לעולמים.  עוד פעם אחת לאחר
המלחמה יצא לו לשמוע את אותו צליל הכלים המתנודדים בקשקוש
מלא-הוד. היה זה  בסרט יגוסלבי שראה בבית קולנוע במושבה
ומעולם לא  זכר את שמו.

התיישב אצל  משטח הבטון ממשש את השמות. מברך בלבו שאין המבקרים
סרים אצל הקברות בשעת בוקר כה מוקדמת. "ינקו", לחש את שמו כמו
מבקש לאמר "שמור על עצמך שלא יראו את סודך" ואף פרש את ידיו
לצדדים כמו  בא לסבר את אוזנו של זולת בדמותו. מתבונן בשמות
ומנסה לשזור את השמות למסכת נשכחת.  אבא ישראל ווינקרנץ בטור
השני, ומתחתיו בתיה ווינקרנץ אמו. היו השניים בני דודים מדרגה
ראשונה. מורדכי ווינקרץ סבו מצד אביו היה אח ליהודה-הירש
ווינקרנץ אביה של בתיה. נשא יהודה-הירש בת למשפחת בירנבוים
ומרדכי לקח לו בת ממשפחת טייטלבוים. וכך רשומים היו השמות
חקוקים על פי הווינקרנצים, הטייטלבויים והבירנבויים.

מחשבה זרה חלפה בראשו. כיצד ירשם שמו? האם יכתבו יעקב, או
יחקקו את כינויו "ינקו". החלטה גמלה בלבו שיעקב ווינקרנץ יאה
יותר מאשר "ינקו". חשש התגנב ללבו שמא יירשם שמו כמו שמן של
שתי היתומות שנאספו אל ביתם. רחל ולאה. מעניין מדוע לא חקקו את
שם משפחתן. ההיתה להן משפחה? האינן שייכות לשלוש המשפחות? חשש
להיספח אליהן. ינקו לאה ורחל. מעדיף, אם כך, שלאחר מאה ועשרים
יחקקו  את אותיות שמו יעקב ווינקרנץ.

בעודו מטריח עצמו במחשבות הזויות צדה עינו טור נמלים עמלניות
החודרות בשדרה אל אחד מנקיקי השיש במקום שהתחבר אל משטח הבטון.
בעונה זו של השנה? פשטה נימת פליאה בפניו, שהרי טרם באו ימות
הקיץ החמים וכבר מתארגנת לה השיירה לצאת בעוד מועד ממחילותיה
וכבר יצאו מבעוד מועד לשבור שבר בארץ מצריימה, בארץ גושן,
בארץ ישראל, צא לך מארצך, ארצך? בית יעקב מעם לועז, צוררי
ישראל ווינקרנץ, ובוא לך אל נקיק השיש, עמוד האש שלפני המחנה.
ובקרונות המוות צא לך כל עוד נשמה באפך. ביד חזקה ובזרוע
נטויה.

סעור-נפש קם ממקום רבצו. המחשבות המטלטלות נאחזות בבדל הכרתו
לשרוד למציאות אחת. מהגר בן מהגר בן מהגר. וביום הזה הגדת לבנך
את אשר עשה לך השם, את אשר נטל ההוא, ימח שמו וזכרו. והגדת
לבנך ביום הזה.
 

3.
וכמו תמיד היה יוצק מים על ידיו ומקנח בברכת "נטילה" ומאריך
ב"אמן" על מנת לשתף את אורחיו. היה האחרון להתיישב על מושבו
בראש השולחן מתקין אחר כבוד את הכרית, להסתיר בתוכה את
האפיקומן שימצאו ילדי אחותו. "ברוך אתה אדוני אלוהנו מלך העולם
שחיינו וקיימנו והגענו ליום הזה", פתח את סדר פסח לקרואיו.

מברך על היין ועל המצה.

משהגיע ל"מעשה ברבי טרפון" החל מחלק לאורחיו את ה"קריאות", תוך
ששפתיו נעות חרישית, כמבקשות לעקוב אחר הקוראים. הגדות היו
פרושות על השולחן וכל אימת שהצטרך לעבור לעמוד הבא, קם ממקום
רבצו "להפוך את הדפים" אצל קרואיו.

ושוב המחשבה הזרה מנקרת במוחו. כיצד ירשם שמו על המצבה. יעקב
בן ישראל בן מרדכי ווינקרנץ. על שום מה להזכיר את הסב? טרדו
המחשבות והשכיחו ממנו את החג.  "ינקו. ינקו", שמע את אמו גוערת
בו, "תפסיק", ראה אותה מישירה אליו מבט, לואטת אליו את
ה"תפסיק" במין ניגון אמהי המבקש להעמידו על הבל-המחשבה. "ומי
למדך להכין מיץ תפוחים, אם לא סבך?". אכן יאה היה להזכירו על
המצבה ולו רק מפאת טעמו של מיץ התפוחים. נזכר כיצד היו יורדים
אל המרתף בשעת ליל מאוחרת, הוא וסבו, נוטלים ספל מתכת הקשור
למוט דקיק, מסירים את מכסה העץ מעל אחת החביות ומחדירים את
הספל פנימה. שעה שהגיחה הכוס מן החבית, ריח עצום בא אל נחיריו
ופיו הזיל ריר. מאותו לילה לא בא אל פיו הטעם הנפלא ההוא. זכר
שבשנות החמישים נסה להכין מיץ תפוחים, אך הריח-טעם לא דמה כלל
לזה של אותו לילה.



4.
עצלות המחשבה אינה בהכרח מתוך עצלות הזיכרון. התחדד לו המשפט
של אביו, שעה שנפרד ממנו בסלקציה הראשונה. דוחק היה בזיכרון
מתוך יראה לכבודם של המתים. מצא עצמו ב"אחד מי יודע" מבלי
ש"החליף דפים" לקרואיו.

5.
וכמו להכעיס, בבית הקברות של המושבה, על אבן שיש דלת מראה
נחקק: "ינקו" ומתחתיו יעקב ווינקרנץ 1927-1997.

וכאילו לא היה דבר בעולם.