קשינה קוראדה

"בקשינה קוראדה לא קרה דבר יותר משלוש מאות שנה" (האדיוט
1997)

שוב גשם. רצה לצעוד אל המקום ממנו יצא אמש בשעה מאוחרת. המעיל
נותר בחדר. ממתין מול הדלת הסובבת על צירה מתבונן בגשם הניקווה
בשקערוריות רחבת בית המלון הכפרי. הודיעו אתמול בטלויזיה שלא
תהיה הפוגה בגשמים. חזית קרה אינה אופיינית לעונה זאת של השנה.
שיחי התירס העמוסים פרי מסמלים באזור של קשינה קוראדה את
תחילתו של הקיץ. פה ושם ראה דמויות בחולצות קצרות. אינן מוכנות
לשינוי במזג האויר. במועדון הקהילתי שאיחד את הגרים בחבל
סומאטה החלה להתארגן חבורת תושבים. יום ראשון. דלת הכנסיה היתה
פתוחה. יכול היה לראות כל זאת מעבר לזכוכית. התעשת ויצא אל
הגשם. חשב שיגיע עד לבית הלבנים מול הפיצריה. זכר שניכנס שמה
בערך בשעה אחת עשרה. יצא בשתיים לפנות בוקר. שתה קפה בלילה.
שתה כוס יין. זכר שהביטה בו בעיניה הכחולות שתתה את דבריו. מדי
פעם בפעם חזרה על משפטים שאמר במין שאלה כמו לא הבינה, כמו
ביקשה שיחזור עליהם. היה קורא את צפורניה הגדולות. אמר לה את
שראה בציפורניים. כשפגש בה בפיצריה שם לב לצורה המיוחדת של
הציפורניים. קנתה שלוש גלידות. לעצמה, לאחיה ולאמה. הזמינה
אותו להיכנס אליה. סתם. ללא הכנה. הלך אחריה כצו בלתי ברור.
אמה, בעלת ציפורניים זהות. גרבה גרבי צמר שמחוריהם בצבצו
הבהונות. קמה האם נטלה את הגלידה ויצאה. אנייז אמרה לו לבוא
אחריה. הושיבה אותו אל שולחן עץ מגושם מכוסה שעוונית לבנה. תחת
החלון ראה את כן הציור. כד צהבהב מצוייר. פרחים בצבעים עזים.
הרקע עדיין בלתי ברור. צבעי האקריליק היו מסודרים בשורה ישרה
על גבי שרפרף זעיר למרגלות כן הציור. רק הטיובה השחורה פתוחה.
הפליא אותו. זכר שקם ממקומו, נטל את הפקק בידו והרכיבו  בסיבוב
קל על גבי  הטיובה, שהחלה להתייבש בקצותיה הגלויים. אנייז אמרה
ששכחה לסגור. רעש של ווספה החריד אותו, כשחזר למקומו. הגיבן
ניכנס הביתה ושאל באיטלקית אם הביאה לו גלידה. אמרה לו שהשאירה
לו במקרר. קמה חיבקה אותו. היה מבוגר ממנה במקצת. גבות עיניו
חוברות זו אל זו. מביט בעין אחת.  הגיבן לחץ את ידו. "מרקו"
גירגר הגיבן את שמו ועזב את החדר.
הגשם הטורדני לא הפריע לו. הגיע אל בית הלבנים האדומות. חלונות
הבית אטומים. ידע שאינה עובדת היום. אמרה לו שביום ראשון אינה
עובדת. יש לה מורה פרטית במילאנו. היא צריכה להיות אצלה בשעה
אחת עשרה. עכשיו שמונה וחמישים. המשיך ללכת לכיוון המועדון
הקהילתי. תחת אוהל ענק הצטופפו מספר אנשים וזרקו טבעות גומי על
קני עץ. חלקם עלץ. חלקם בשתיקה. אמרה לו שהמורה הפרטית עוזרת
לה להתקבל לאקדמיה במילאנו.  כך אמרה. אתמול. סב על עקבותיו.
חלונות בית הלבנים נפתחו. חלף על פניהם וחזר אל בית המלון.
יום ראשון היום. אמרה לו שבימי ראשון היא מציירת. יכול היה
לראות שיירים של צבע בחריצים המכוערים של ציפורניה. לא היתה
מכוערת. גם יפה לא. פה קטן במיוחד. נדמה היה לו ששפתה העליונה
כמחצית השפה התחתונה.  נזכר שבילדותו היה חורץ דמויות בגזעי
עצים ויוצר להן אפים מחודדים וצרים. הרשתה לו להתבונן בפניה
ללא עכבות. קרוב לודאי שהתבוננה בו אף היא באותה מידה של
סקרנות שגילה כלפיה. "וואט דו יו מין מאי ייר?" שאלה אותו
בעיניים צמאות. הסביר לה שהידיים אומרות שזאת שנתה. השנה יקרו
לה דברים טובים. לא יודע למה אמר לה כך. אולי לטעת בה ציפיה
מהסוג המשמש דלק לזרימה התמידית שלה ההולכת בכיוונים מעגליים.
ביקש לעזור לה לצאת ממחילת החיים העגומים בהם שהתה תוך דאגה
מתמדת לאם ולאח. אמרה לו שהאב עזב אותם לפני חמש עשרה שנה. לא
ראו אותו מאז. נעלם. לא שלח ולו איגרת אחת בכל שנות ההעדרות.
פרחי הפלסטיק באגרטל הזכוכית הפרידו ביניהם עת ישבו אל השולחן.
נטלה את האגרטל והעמידה אותו ליד כן הציור.  "וואט דו יו מין
ניילס?" שאלה פעם נוספת לאחר שאמר לה כי הצפורניים שלה זועקות
לעזרה.  הסביר באיטיות שהגוף מספר סיפור הכלוא בתוכו. אמר שיש
כאלו היודעים לספר סיפורים מפליאים ויש כאלו החוסמים את עצמם.
"אנד יו?" לחשה לעברו. אמר לה שאצלו הכל ברור. הבעיה היא במי
שמנסה לקרוא אותו. יש לדעת את הסימנים של הגוף. שפה יפהפיה. כך
אמר לה. לא היתה מסופקת מתשובתו. "וואט דו יו מין ניילס?"
המשיכה להטריד. "דו יו מין קולור? דו יו מין סמסינג אלס?" פלטה
לעבררו באותה אינטונציה לחשנית ומיוסרת. נטל את ידה בידו. יבשה
היד. בטוחה בעצמה. בוטחת בו. כף יד גדולה, עוטפת אותו. אינה
נעה בלטיפתה. מזרימה אל המפגש את כל ישותה. מתענגת. מישירה
אליו מבט מצפה לתנועה כלשהי שאינה מגיעה. החזיר את כף ידו מידה
ותחבה לכיס מכנסיו.  עיפות החלה נותנת אותותיה באבריו. קם
ממקומו מדשדש אל פתח היציאה. קמה ממקומה וחסמה את הפתח. נשקה
לו על שתי לחייו. ימין ושמאל ימין ושמאל. לא נידברו להיפגש
שוב. הלך.
הגשם הטורדני  לא פסק. חלונות בית הלבנים נותרו פתוחים. קולות
המועדון הקהילתי היו בשיאם. דלת הכנסיה נותרה פתוחה ואיש לא
ניראה נכנס בשעריה. בבית הצמוד אל בית המלון ניראה אחד השכנים
חורץ במכונה רעשנית את הדשא שבחצר.  מכונית גולף מונעת בסולר
חלפה על פניו תוך שהיא מתיזה רסיסים לעברו. שקערוריות רחבת בית
המלון מלאו מים.



פיירלואיג'י ולורנזו גרו בסמיכות זה לזה. סביב בתיהם השתרעה
רחבת ענק ובה היו מרוכזים סוגים שונים של אבנים יפהפיות. משפחת
רידאלי ידועה בחבל סומאטה כספקית של חומרי בניה מיוחדים
לקישוט הגנים, לבניית מזבחות תפילה, לעיטורי גדרות, כרכובים
עתיקים, ריצוף כנסיות ומוזאונים. בין גלי האבנים פזורים עשרות
רבות של פסלי אבן לקישוט.      
היה זה מחזה נדיר לראות את השניים ברחבה שמול ביתם. כבר עשר
שנים שהשניים לא נראו יחד. לורנזו טרוד משעת בוקר מוקדמת בחדר
עבודתו שוקד על ספריו במין סודיות הנסוכה על פעילותו
היומיומית. לעת צהריים מצטרף לאשתו ובנו  והיו יושבים דמומים
בשעת לעיסת ארוחת הצהריים. דומה  הבן לאביו כדמות אייל הצפון
לעכברון החורש.  עיתים הפרה נפילת מזלג על רצפת עץ הדובדבן את
שתיקת הסועדים והיו סוטים לרגע ממנהג השתיקה. לא אחת ארע
שלורנזו קם מכסאו וחזר לעבודתו מבלי שסיים את ארוחת הצהריים.
סגפן דל-בשר. שיער ראשו לבן, משוך ברישול אחורנית ונופל ברעמה
כבדה אל כתפיו המצומקות. היו שהלעיזו עליו כי בילה כמה שנים
במזרח ונשבה בתורות איזוטריות. בנו יחידו, עב-בשר כשור הרועה
בגבעות הנמוכות של פאתי ווראזה. וכבר היו המלעיזים אצים לספר
כי דומה הוא לדודו משל כנמשלו.

היו הבתים בתי-אבן לתלפיות. בצמתי הדרכים של וילאטה  וומירקאטה
ונשקה רחבת ביתם אל הכביש המהיר בין צפון לדרום, כך שכל
החולפים יכולים היו לצפות בשלט הענק  המותקן מעל שערי הכניסה
לרחבה שמול הבתים: "אבני רידאלי". פיירלואיג'י בילה את מרבית
היום ברחבה שמול הבתים. פורק אבנים ממשאיות שבאו מכל רחבי
אירופה, מסמן אותן ועורם במקומות שונים לפי קוד הידוע במשפחה
כ"סימון מחיר". שעה שהתקבל פאקס מאלאונורה בתו בכורתו ובו היא
מודיעה לו כי משלוח בדרך, היה קורא את הרמזים הקטנים אודות
מחיר האבנים: "שים אותן בין האבנים של מיכאלו ובין  האבנים של
סאן מיגל". כך היו הנוסחים מספרים את מחירה של הסחורה.
אלאונורה, שגרירה נודדת של המשפחה סובבה בשלוש השנים האחרונות
בין כפרים וערים באירופה, תוך שהיא מאתרת בחריצות מבנים ישנים
שנועדו להריסה. בעזרת מקומיים היתה מפקחת על הפירוק ומשלוח
האבנים לקשינה קוראדה.



הפרטים שהיה מלקט  מסביב  עשויים  לשמש אותו לכתיבת רומן  רחב
יריעה. באויר  הדחוס ניראה היה לו כי העולם התכווץ לבועה אחת
מנותקת מהעולם החיצוני. יושב על הבאר בקזינו המרכזי של
ויסבאדן. משמאלו איש עסקים מבחריין שניתלה על זרועות אישה
גרמניה בעלת מקצוע מפוקפק והלה עומד בכל רגע להתפגר מכמויות
הרמי מרטן שהערה לתוכו.  ככלל, לא הבין מדוע בוחרים אנשי
העסקים הללו לשתות ויסקי.  לפני כמחצית השעה עוד החליפו כרטיסי
ביקור וליהגו על נשים וזיונים, אך משעה שנעשתה נשימתו של
הבחרייני קצרה יותר, הבין שאיבד את בן שיחו.  שולחנות הקזינו
המו אדם.  מתח רב ניכר בשולחן המרכזי. עשרות התגודדו סביבו
מנסים לדחוק רגל פנימה כדי לקחת חלק במשחק המותח. צוארים
נמתחו, אגלי זיעה בצבצו. והפסטיס 45 בכוס השלישית  שלו  החל
לתת את אותותיו גם בו. אוירה נעימה של תלישות והתבוננות מלמעלה
החלה קונה לה מקום בתחושותיו, כמו צופה בסרט מן היציע של בית
הקולנוע המקומי. סובב את כיסאו כשגבו אל הבארמנים ופניו אל
השולחן. שתי נשים צעירות ניהלו קרב אבוד. במשחק הקודם הותירו
על השולחן חמישים אלף מרק ללא הנד עפעף. מדי פעם היו ניגשות
לאחד הצעירים שהיה ישוב  אל שולחן קטן נוטלות ממנו ערימת שטרות
וחוזרות אל  זירת הקרב לחידוש המערכה.  וכמו ברק  נפתחה דלת
העץ הכבדה ואישה שחורת שיער פסעה פנימה בהילוך מלא הוד. נעליים
שחורות מחודדות, גרביות  חלביות,  שיערה סורק אל עורפה וקשת
זהובה עוטרת אותו מאוזן לאוזן. תיק-צד שחור מבריק בידה
השמאלית. פוסעת היתה הישר לקראתו. הניחה את התיק על גבי הבאר
והתישבה מימינו. הבחרייני נע בחוסר סבלנות משמאלו. "פרנו",
לחשה לבארמן בקול בעל צבע עז. הוא חש בתקיפות מהולה ברכות-מה.
יכול היה להריח  מעברה את ריח הבושם שעה שהניחה את ידה אל
השולחן ליטול את כוס הזכוכית שלפניה.  כפות ידה עטויות בכפפות
לבנות עדינות רקומות בתחרה היכן שהפרקים מתחברים אל גו-כף-היד.
עיניה הכחולות זהרו. התבוננה לכיוונו משל היתה סוקרת לראשונה
את סביבתה. שפתה העליונה כמחצית שפתה התחתונה. "אנייז", חלפה
מחשבה  בראשו. "קשינה קוראדה".  הזמין כוס רביעית. "יש לי
פסטיס 21  התנצל הבארמן". הנהן בראשו לאות הסכמה.  התבונן
בכפפות התחרה. אינה מסירה אותן.  לפתע לכדו עיניו את עיניה
והיא חייכה לעברו מדודות.  "לא". פסק בינו לבינו.  "אנייז היתה
מזהה אותי למרות עשר השנים שחלפו מאז".  וכמו בניתוח שלאחר
המוות בו היו הסטודנטים שלו נופלים בזה אחר זה, צפה בטכס הסרת
הכפפות,  כאילו עמד העולם מלכת.  רעש המהמרים וקולות מוסיקת
הרקע נדחקו לאי-שם בנבכי מוחו. יד שחומה נגלתה לעיניו.  קמוצה.
אצבעותיה לא ניראו לו. התאמץ להתבונן, מתח את עורפו ואפילו חש
שהנה עומד הוא על רגל אחת כדי להיטיב את מקום צפייתו. וכמו ברק
רב אור ומסמא פתחה את כף ידה לאחוז את הכוס.  רקותיו הלמו,
בית החזה איים להתפוצץ. "אנייז?" לחש לעברה כשעיניו נעוצות
בציפורניה. עוד טרם השיבה המשיך "קשינה קוראדה?".  ליכסנה אליו
את מבטה ובמין סקרנות מהולה בהשתאות סובבה את גופה אליו  ובידה
המשקה הירקרק. "נו... נו.."  פלטה לעברו. "אלאונורה, קשינה
קוראדה".