"הגורל מצוי בין שולי הדף. המציאות מחוצה לו" (חאג' עפיף
1977)

כבר היו השומעים בחזקת שאינם שומעים. רעשי תיקים נפתחים
ונסגרים. רשרוש תוכניות מתקפלות הנתחבות אל תיקי צד וארנקים.
אות הסיום נשמע. המולת הסיום אינה פוסחת על אלו המצויים מאחורי
הקלעים. סבינה כבר כרכה סביב צוארה את ענק הפנינים, מתנה
מגאורגיו שלה שנשאר ברומניה. עת החלו המהומות אמרה לו שעולה
היא לישראל. "שם אעבוד בתאטרון הלאומי". חלומה נגוז. בינתיים
קיבלה מכתב מסגד שבצ'כוסלובקיה. כתב שהוא בלהקת רקדנים
מצויינת. שיקרה לו במכתביה. כתבה שיבוא. כתב שהעונה תסתיים עם
תחילת החורף, אחר כך יעבור לפרג ללמד בבית- ספר למחול. כתבה
שבישראל מחכה לו מקום בלהקת רקדנים מעולה. וכך חלפו חמישה עשר
חודשים של כתיבה ההולכת ומתמעטת. ערב ערב היא חוזרת ועונדת את
שרשרת הפנינים אל צוארה ואומרת לעצמה "הערב אגמור את המכתב",
אך שבה אל הדירה הקטנה בשכונת יוספטל וצונחת אל המיטה במלמול
תמידי "בבוקר אתרחץ ואסיים את המכתב".
הערב ניראה לה שונה מערבים אחרים. ריח הבושם מהבוקר עדיין לא
פג. זה לא קרה כבר זמן רב. דרך כלל היתה נזקקת למנה נוספת
מהבושם   שהביאה איתה  לפני חמישה עשר חודשים. התבוננה
בציפורניה. צבע אדום עז פשט בהן. שוב אותו סימן. חשה בעומד
לקרות. לחץ מתגבר  העולה מן הסרעפת, הצטרף אל רשת הסימנים
המוכרת לה. מצאה עצמה נותנת ידה לאחד השחקנים ומשתחווה בפיזור
נפש. מחשבותיה נעו הרחק אל משהו בלתי נתפס.  
בדרך מחדרה עצרו אצל ברלינסקי. כבר שתיים לפנות בוקר. "סוף סוף
הגעתם" מחה לקראתם בארמן טרוט-עינים. "כמעט סגרנו". נדחקו כולם
פנימה. אישה בגיל העמידה נשאה מגש ועליו  בקבוק יין אדום ועוגה
נקובת נרות. פצחו בשירה "הפי ברסדי טו יו", שתו את היין, כילו
את העוגה בחיפזון והלכו.  
כשכבר היתה לבדה,  ספונה בחדר הרחצה, השימה פניה אל המראה שמעל
הכיור. הניחה את שתי ידיה על הכיור השימה כף רגלה  הימנית על
כף רגלה השמאלית וכך היתה עומדת זמן רב מתבוננת בעצמה.  גבותיה
המצויירות נשטפו במים הקרים. עור פניה בהק. הכניסה אצבעה אל
פיה ומתחה את לחי ימין להיטיב ראות את שיניה הפנימיות הסדורות
כמחרוזת הפנינים. "כבר לא אראה אותו", חלף הרהור אכזרי בראשה.
עפעפיה כבדו. הסירה מעליה כל לבוש והלכה עירומה אל המיטה.
"בבוקר אתרחץ. אכתוב לו שאני מתחתנת".

אלבניה אלבניה אהובתי. אלבניה אלבניה  יקירתי. כך היה  מפזם
מדי בוקר שעה שעמד אצל המראה המאורכת  המוצמדת אל ארון הבגדים
הישן. מושח את פניו בקצף הגילוח  עד לחזהו, משחיז את התער
כמנהג אבותיו ומושכו על פניו מלמעלה למטה, חורש תלם צר, הולך
ומרחיבו מתנועה  לתנועה. מעל ארון הבגדים מוצלבים שני רובים
ישנים וממרכזם מסתלסלת מסבחה בעלת תשעים ותשעה חרוזים אדמדמים
המעידה על השתייכות המשפחה לטריקה המוולווית. היו בני המשפחה
רקדנים בני רקדנים. נלקח בעודו ילד אל הסמאזמבשי הזקן והוחזר
לאחר שלוש שנים רקדן בן רקדן. היו מחוללים סביב הזקן בידיים
פרושות לצדדים,  חגים כחוג הארץ סביב צירה וכמהלכה סביב השמש.
שלוש השנים בקוניה החזירו לו את שפתו. שכניו היהודים בגבול יפו
עשאוהו נוצר ויוצר בשתי השפות גם יחד. משעה שחזר יצאה נפשו
לשוב שמה ויהי מה. ביום פטירת  אביו רקדה קהילת האלבנים עד אור
הבוקר. עם הנץ השחר בא אליו זקן הקהילה, הניח כף-יד חרושה על
ראשו והכריז "שאנט,  נשיא אתה לנו, ראש וראשון לקהילתנו".
השמש עמדה בצהרי היום מבקשת לפרוץ מתוך שיירי-ענני-הגשם
ההולכים ונמוגים. סיים את התגלחת היומית, התפלל ויצא אל בית
הקפה של ברלינסקי.

הטלפון צלצל. פקחה עין והסירה בעצלתיים את שמיכת הצמר שהתעטפה
בה במשמרת השלישית של הלילה.  חשה לאות בגופה. עילגות.  משכה
את רגליה והתיישבה על מיטת הברזל החורקת. "יש לי חזרה בשתים
עשרה", מילמלה בינה לבינה.  "זה בטח מרקוביץ מהתאטרון". פסעה
ברגליים יחפות על המרצפות הקרות, נטלה את השפורפרת. "הלו",
לחשה בקול סדוק. מן העבר השני לא נשמע דבר. "סתם טעות", פטרה
סבינה את הארוע  ופנתה אל המטבחון. מילאה את  הקומקום מים
והלכה לרחוץ עצמה.  

משהגיע אל בית הקפה ירד אל הקומה הראשונה נטל את הטלפון וחייג.
שמע אותה. נירתע והשיב את השפורפרת לכנה.

אתמול. כך מתחיל כל יום. אתמול.

סנא ישבה מולו מעקשת אצבעותיה בתנוכי אוזנה ורוטנת "אמרו
שיבואו בשעה אחת. כבר אחת וחצי. הוצאתי את העוגה מהפריג'ידר".
שמע אותה  מצקצקת ביטוי בלתי ברור. הלכו אחרוני האורחים וזאת
מבקשת לשוב אל ילדיה, רק המרקוביץ הזה מעכב אותה כאן. התבונן
בה וראה את חריציה היורדים מן הצדעיים אל אוזניה  ומשווים
לפניה מראה  של מסכנות. ריחם עליה. תשעה ילדים פרצו מבטנה של
וולדנית זו , בת ג'סר א-זרקא שמצאה לה את בית הקפה של ברלינסקי
כמקום העבודה הראשון לאחר נישואיה. המשיך לנגב את כוסות
הזכוכית שסנא ערמה בפניו לאחר שהדיחה אותן במטבח שבקומת הקרקע.
מנגב באדיקות, מצחצח. מרים כל כוס מול עיניו ובוחן את שקיפותה.
לאחר שהשביע את רצונו היה תולה כל כוס במהופך מעל לראשו.   רעש
הטרנזיט נשמע מבחוץ וחבורה של אנשים התנדנדה בעייפות פנימה.
שותקים. סנא קמה ממרבצה ואצה להביא את מגש הכיבוד. מרקוביץ
ניגש אליו "כמה?", שאל. "תשבו, תשלם אחר כך, אולי מישהו ירצה
להזמין עוד משהו", לחש לו שאנט כדי שאחרים לא ישמעו את שיחתם.
"לא. לא. אני אשלם עכשיו. אף אחד לא יירצה כלום", השיב לו
מרקוביץ בחטף.  "מאתיים עשרים שקלים", המשיך שאנט ללחוש. "אני
נותן שיק", גנח מרקוביץ.  שאנט חייך אליו. הביט בחבורה הקורסת
סביב שולחן צדדי.  שמע את שירתם. ריחם עליה.
כשהלכו אחז בזרועו של מרקוביץ "יש לך טלפון שלה?", שאל כממתיק
סוד. "קח, אבל תעשה לי בעיות".

יצאה  עטופה בחלוק המגבת.  הקור הקפיא את עצמותיה.  צלצול
הטלפון  הסיח את דעתה  מהרהור אודות הזמן. סתם משהו פילוסופי
שנתקע לה בראש כבר כמה ימים וכמו ממאן להניח לה. בפסיעות
חפוזות ניגשה אל הטלפון. החלוק נשר מעליה , נותרה עירומה.
"הלו", ירתה  תוך שהיא מניעה את ראשה מלמעלה למטה כמו מדרבנת
במתחכם השתקן. "מי זה בבקשה" המשיכה חקור ומענה אין.
הרימה  את חלוק המגבת מן הרצפה ושבה אל המטבחון. המים רתחו.
הכינה את כוס הקפה והתיישבה. צבע הציפורנים היה עתה בשיא עוזו.
סביב מסגרת הציפורן זהרה הילה ארגמנית האוצרת בתוכה בריכה
כחלחלה ההולכת ומתבהרת אל מרכזה. יכולה היתה לצלול פנימה. הו,
כמה יפות הן  וכמה  רעות הן הציפורניים. המשיך הרהור ישן לנקר
בה.  אומרות הן הכל לכולם.  צלצול הטלפון הקפיץ אותה שוב. נטלה
את השפורפרת ושתקה. שקט. "הלו", נשמע קול הססני מן הצד השני.
קול גבר. רעד עבר בגיווה, משכה שרפרף והתישבה. "כן בבקשה".
הססנות הקול מן העבר השני חיזקה את קולה וה"כן בבקשה"  נמסך
במין רכות אדנותית  הטומנת בחובה  שביב של הבטחה בלתי ברורה.
"הוא לא נתן לי את שמך", אמר הקול מן העבר השני. "מי?", שאלה
במין עוית מבודחת. "זה שנתן לי הטלפון".  "מי?",  שבה ושאלה את
הקול. "מישהו", ענה ניזהר מלהסגיר  את מקור האינפורמציה. "לא.
לא. התכוונתי לשאול מי אתה", המשיכה  בבדיחות את השיחה שהחלה
לשעשע אותה. "הא", כחכח הקול בגרונו "מברלינסקי".  מחשבתה נדדה
אל בית הקפה. "מזל טוב",  המהם הקול כמו מנסה לחדור אל
מחשבותיה. "תודה. הפתעת אותי. זה אתה היית קודם בטלפון?" שתיקה
מתמשכת הסגירה את נסיונותיו הקודמים. "רציתי", פתח הקול והשתתק
לשניות ספורות. "רציתי להזמין אותך להרים כוס יין על חשבוני,
אבל ברחתם", גירגר במין התנצלות. "אני לא מכירה אותך", השיבה
כמיתגרה בו. "את מקסימה", אזר הקול כוח וקולו התעבה. מצא חן
לאוזנה. "חבל שאני לא יכולה להחזיר לך, אני לא יודעת מי מדבר".
לפתע מצאה עצמה ניגררת לאוירת חיזור בעל כורחה. משהו בקול כבש
אותה. התבוננה בציפורני-יד-שמאל. הבריכה הכחלחלה התבהרה
והדגישה את קווי המסגרת הארגמניים.  "אני בברלינסקי", השיב
הקול. "אתה ברלינסקי?", שאלה ברי"ש המתגלגלת שלה. "לא", צחקק
הקול. "אני לא. אני..." שתיקה ארוכה. "אתה מה?", דחקה בו. "אני
רוצה לראות אותך. היום". חשה בכניעתה. "טוב", שמעה את קולה
עונה לקול שמעבר. "היום". המשיך הקול. "היום", חזרה אחריו
באותה נימה. "בערב",  טרד הקול את מחשבתה. "בערב", ניכנעה
לבקשתו.
נידברו להיפגש בפתח בית הקפה. אמר שייקח אותה  לדונה-גרציה,
מסעדה ספרדית. בן-דודה שלו מנהל אותה. כך אמר. לא המשיכו לדבר.
הפליגה במחשבותיה לגיאורגיו שלה. קבוצת הרקדנים בבוקרשט, סגד,
פרג. החלקה על הקרח בימי ראשון בבוקר. אהבה מטורפת. בדידות.
עוני.
בדידות. בדידות.

לאור נרות התקבצה חבורה מוזרה. קירות החדר קלופים ושיירי
סיודים קודמים יצרו צורות שונות מרצדות לאור הנרות.  הפה יבש
לגמרי. סבינה פתחה את תיקה ושלפה משקפיים מתוך נרתיק נחושת
מיושן.  התמונות נעשו חדות יותר. היין ששתתה אצל ברלינסקי גרם
לה לטשטוש קל. שאנט לו שתה. "מוזר איך לא ידעתי את שמו עד
שקמנו ללכת", חשבה.  "גם הוא לא ידע את שמי. כניראה שמות זה
דבר לא חשוב".  ישבו ליד החלון בבית הקפה וצפו בזרקור המשוטט
על פני הגלים. אמר לה ששאנט הוא שם ארמני ולא אלבני. אמר לה
שאהב אותה מהרגע הראשון. נכרכה אחריו.  אמר שהיום יום חמישי.
אמר שמתאספים כמה חבר'ה. רוקדים. טכס דתי. הזמין מונית ונסעו.
עכשיו היא יושבת על דרגש העץ מתבוננת בהכנות. שאנט עמד במרכז
החדר עטוף גלימה לבנה. סביבו התקינו המחוללים את מלבושם. מישהו
פתח טייפריקורדר שעמד בפינת החדר. ברר פתיחות ממוסיקה שאינה
מוכרת לה. לבסוף השתתקה המוסיקה וכל המחוללים עמדו במעגל.
במרכזו שאנט.  הרים את ידיו לצדדים ולידיו ניתלה האריג כמניפה
רבת הוד, קפליה נעו  כגלי ים. החל ליסוב על עקבו כציר, חג
באיטיות מדהימה. תנועה לא תנועה. המחוללים החלו סבים סביב עצמם
מחקים את מורם. לפתע תפסה שהמעגל כולו נע. כמו כוכבים הסבים
סביב צירם ומעגלים מעגל סביב השמש. והאיטיות מדהימה. ניד לא
ניד. שיפעת הבד ההולך ונפרש ככל שהמוסיקה נעשית יותר מהירה.
מיתר מתכת אחד היה לתזמורת אדירה. נקישות על גבי עץ הכתיבו קצב
חודרני ומצמרר. הביטה בראשו של שאנט. אפולו. הראש אינו זע
מצירו, כמחובר בחוטים אל נקודה אנכית מעליו. מריונטה מיכנית.
עין אחת עצומה ועין אחת פקוחה כמפקחת על מחולליה. תנועת
המחוללים הלכה ונעשתה יותר מהירה. נשימה לא נשמעה בחדר, רק
מיתר המתכת העלה רבדים חבויים מתוכו והרעיד את גיווה. רצתה
לקום ממקומה ולהצטרף לחבורת המחוללים, אך כאילו כפאה שד.
שלהבות הנרות הופרעו ממשבי האויר שיצרו הגלימות הלבנות, יכולה
היתה לשמוע את קולות הנרות מאנפפים בהתייסרות שאינה נכנעת
לזרמי האויר. בחנה את הידיים הפרושות המעגלות מעגל סביב כל
מחולל. מעגל קבוע.  כפות הידיים נדמו לכוכבים הנעים סביב
המחוללים הכנועים בפני שאנט-שמש.  
תמה המוסיקה. פשטו את הגלימות ועמדו אחד אחד בתורו לנשק את ידו
של שאנט. עמדה פעורת פה  נוכח  המחזה. בשקט קיפלו את הגלימות
והניחום בארון הברזל.  בקצה החדר ישב זקן שדוף, יחף, בידיו
הגרומות אחז חבילת ביסקויטים שהיה מחלקם למחוללים. אחד אחד
בתורו ניגשים המחוללים אל הזקן נוטלים ביסקויט ויוצאים החוצה.
שאנט רמז לה להתקרב אל הזקן "קחי, זאת ברכה גדולה מאד לקבל
מחאג' עפיף  משהו לאכול. האיש הזה   קדוש".
בדרך סיפר לה שהחאג' הזקן היה משרתו של הסמזמבשי בקוניה. והיה
האחרון לראותו על ערש דווי.

"אללה הוא חי קיום, אללה הוא חי קיום", נשמעה זעקה מן החצר.
דממה נמסכה על היושבים בחדר ההמתנה של שיח' חסן. סבינה הניחה
את כוס הלימונדה  על גבי סקאמלה למרגלותיה, מתחה צוארה, קימרה
גבותיה והתבוננה בדלת הכניסה.  כבר שעתיים מאז יצא שאנט מן
החדר והלך לפגוש בשיח'  ביחידות. לפני לכתו אמר לה  שלמפגש הזה
חיכו רבים. את פתח הכניסה חסם דרוויש מבוגר שאינו מן המחוללים
אך לגופו גלימה לבנה חצויה באבנט עור שחור שמתוכו מסתלסלת
שבריה ארוכת להב. עיניו של הדרוויש מלאות דמעות שפתיו המשיכו
ללחוש "אללה הוא חי קיום". מיד קפצו לקראתו שני מזוקנים
והושיבו  אותו בפינת החדר. "מג'דוב", לחש לה מאן דהוא.  "הוא
לא יודע מה הוא עושה", הסביר לה אחד המארחים שישב לימינה. "מה
קרה?", שאלה בבהלה. "איפה שאנט?". השאלה כמו חתכה את חלל החדר.
רק קולות הכלבים של מחנה הפליטים נשמעו מרחוק והתשובה התבוששה.
מרחוק נשמעו קולות היריות של הצבא הישראלי. הביטה בציפורניה
וראתה עננה כבדה רובצת עליהן. הדרוויש הממלמל עצם את עיניו.
המארח מימין התכופף אל הסקאמלה והרים את כוס הלימונדה. "תשתי",
אמר בקול רך. "שאנט והשיח' יושבים ומדברים. בפעם האחרונה הם
ישבו שלושה ימים בלי לאכול. כמעט מתו שניהם. ככה זה אנשים
קדושים".  ההסבר לא ניראה לה. ביקשה שיוציאו אותה מן המחנה.
אמרה שהיא עובדת. "תזמינו מונית, אני אשלם". קולה לא רגז. מעין
השלמה עם עולמו של שאנט. אפילו לא  שתתה מן הלימונדה. קמה,
יישרה את שמלתה ויצאה אל השביל. המארח בוטט אחריה בחול
הטובעני. "אקרא לבן-דודי, הוא ייקח אותך לתל-אביב". לא עצרו
בעדה.  מקץ שעה כבר היתה בדירתה.  "לאיזו צרה נפלתי",  סדקה
המחשבה את שלוותה. "לאיזו צרה".

ושוב כמו בערבים האחרונים היתה המחרוזת על צוארה וההשתחוויה
כבר לא עניינה אותה. רצתה כבר לשקוע במושב האחורי של הטרנזיט.
לא מחתה את האיפור ואצה אל הרכב שעמד בחוץ. מרקוביץ כבר ישב
בפנים וקרא את עיתון הערב. עיניה נפלו על הכותרת הראשית. "שני
מחבלים נהרגו ליד יריחו, שלושה מחבלים נוספים נמלטו". עיניה
ירדו אל תמונת ההרוגים. אפולו בצואר מתוח, מריונטה מכנית, עין
אחת עצומה  ועין אחת פקוחה אל העולם כמפקחת על מחולליה.