[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שם בדוי
/
גבעת הלך-מת

לפני שנים מספר ביפן הרחוקה חי אדם, שמו היה הומטמע הר, זמן מה
לא רב לאחר, מכן הוא מת.
להומטמע היו משפחה, ידידים, וחברים, אך מה לעשות הוא לא החזיק
מעמד זמן רב.
הוא חלה במחלה המסתובבת באזור זה זמן מה: מגפכשע. הכומר המקומי
רווגא דול ניסה להציל את חייו ללא הצלחה. כל הכפר התאסף לשמע
הלחשושים בשפה לא מובנת שלחשש הכומר רווגא, זה היה טקס מרשים
ללא כל ספק! תאורת הנרות, הריחות באוויר, השיקויים שרקח הכומר,
ופרפור האדם על ערש דווי.
הומטמע מת זמן קצר לאחר המופע, לוקח איתו עולם שלם של חוויות
וזיכרונות לעולם הבא, גופו נהפך ירקרק קלות ומעלה סרחון נורא
כתוצאה מהמגפה האיומה שהכניעה אותו וניסיונותיו הכושלים של
הכומר לשפר את מצבו של הומטמע המסכן. אישתו, לוטסיפטה, התקשתה
להאמין שדבר כזה עשוי לקרות לאדם שכזה. אין צדק בעולם? היא
שאלה את עצמה. הכומר אמר לה שהוא לא עזב אותנו ושהוא יישאר
איתנו לנצח אם רק נמשיך להאמין בכך, לוטסיפטה לא האמינה, אבל
לרווגא הייתה מספיק אמונה עבור שניהם.

הומטמע התעורר מחלום זוועתי, חלום על מגיפות, חלום על כשפים,
חלום על מוות! הוא עדיין היה מזועזע, עורו סמר והוא היה מכוסה
זיעה קרה. השעה הייתה מאוחרת, לפחות לפי החשיכה שאפפה אותו.
הומטמע לא חש בנוח, משהו בחלום הזה הציק לו. לא כל אחד רגיל
להתעורר לאחר זיכרון של מוות, הוא ניסה להיזכר איפה הונח הגבול
בין החלום למציאות, האם הוא באמת חלה? האם הכומר ניסה לרפא
אותו? אולי הוא כן הצליח, הומטמע החליט להתייעץ עם לוטסיפטה.
לוטסיפטה לא היתה לידו, לאן היא הלכה? לא היה לו מושג, הוא
ניסה לקום, אך לא הצליח.

אותו ערב, לאחר ההלוויה, לוטסיפטה נשארה לבכות על הקבר. היא
שנאה את כל העולם באותו רגע, היא כל כך רצתה להביט בהומטמע,
ולו רק עוד פעם אחת. לרגע היה נדמה ללוטסיפטה שהיא לא לבדה,
כן, עכשיו זה בטוח, היא שמעה רחש, משהו זז לידה. אולי היה זה
בעל חיים, אולי הרוח, אבל רחש נשמע! היא שכנעה את עצמה שרק
דמיינה, וגם אם לא, זה חסר חשיבות. בתי קברות תמיד העבירו בה
תחושת צמרמורת. הרעש שוב חזר, הפעם חזק יותר, היא שומעת
דפיקות! זה נשמע מכיוון הקבר של אהובה. האם מישהו מותח אותה?
זה ממש ממש לא המקום לשטויות כאלו! היא גוחנת לכיוון הקבר
להאזין היטב, ולפתע זעקה חדה נצווחת מכיוון הקבר וחור נפער.
בלי לחשוב פעמיים לוטסיפטה נמלטת מהאזור במהירות, היא לא
הספיקה לראות דבר, וגם מה שכן ראתה הספיק להימחק ממוחה. בהלם
ובחרדה היא החלה לחזור לביתה.
בדרך הביתה היא עברה דרך הכנסייה, היא לא האמינה שהכומר יאמין
לה, אך הוא האמין. הוא אמר לה שזו לא הפעם הראשונה שדבר כזה
קרה בהסטוריה, שעליה ללכת ולחכות בבית כי זה עלול להיות מסוכן,
ושהוא ישתמש בידע שצברו מורי מוריו כדי להביס את החיה
המפלצתית.
לוטסיפטה חזרה לביתה, הדלת הייתה פתוחה, כנראה שמרוב המהומה
היא שכחה לסגור אותה. היא נכנסה לחדרה, היה נדמה לה שצל עבר
בחדר. היא יודעת שיש לה נטייה לדמיונות שווא כשהיא מפוחדת, האם
היה זה המצב גם עתה? זאת היא לא ידעה. היא ניסתה לשמוע רחש
כלשהו, צלילי נשימה שיסגירו את הפולש, אך דממה שררה בביתה. היא
נכנסה לחדר השינה, זמן רב מדי לא ראתה מיטה והגיע הזמן לפצות
על כך. אך היא לא הצליחה להתקרב למיטה, היא חשה שמשהו עומד
מאחוריה. בבהלה היא הסתובבה לאחור, באמת הייתה שם תנועה,
הוילון התנפנף ברוח, מסתבר שגם החלון נשאר פתוח. דבר אחד
שהמציאות למדה אותה זה שכשרוצח נמצא בסביבה, אסור בשום פנים
ואופן להפנות את גבך לחשיכה העמוקה. היא ניסתה לחשוב מה לעשות,
להסתובב לא יעזור מאחר והחושך נמצא מכל כיווניה. היא  מחליטה
להצמיד את גבה לקיר. כך, עם גב צמוד לקיר היא נעה לעבר המיטה.
עליה להתגבר על פחדיה ולחטוף תנומה. היא הגיעה לצד המיטה
ונשכבה על המיטה בחצי קפיצה. היא קמה במהירות ובצרחות כשהרגישה
שהיא נשכבה על מישהו!
למרות כל הריקבון והזוהמה, היא הצליחה לזהות את הומטמע, בעלה,
שוכב בחוסר אונים על מיטתה, מיטתו, מיטתם. היא לא יכולה שלא
לחוש רחמים כלפי הפנים המסכנות המבקשות רחמים. המבט המיוסר
וחסר האונים. היא מבינה שהוא לא מבין יותר ממנה מה קורה. היא
חייבת להרגיע את היצור המפוחד אף יותר ממנה, למרות הרתיעה היא
מתקרבת עליו, היא מבינה את כאבו, היא נושקת לו. הוא אוחז בידה,
הם מתחבקים. הם נשארים מחובקים במיטה עד אור הבוקר.
אור הבוקר הגיע, יש מתח באוויר. הזוג האומלל לא יודע מה לעשות,
איך הם ימשיכו את חייהם? לפתע נשמעו דפיקות עזות, המולה באה
מכיוון הדלת. לוטסיפטה הלכה אל הדלת, ליד הדלת חיכה המון רב
ומזדעם של אנשים. היא רצתה להסביר להם שהכל בסדר, שאין כבר מה
לדאוג, אך היא לא היתה מסוגלת, היא לא היתה בטוחה בכך בעצמה.
היא ניסתה לעצור בעדם אך הם גברו עליה והתקרבו עם לפידים
וקלשונים לעבר חדר השינה. בכוח הם פרצו לחדר השינה למרות
תחנוניה של לוטסיפטה. החדר היה ריק.

הומטמע ברח לשמע השאון הרב בפתח הבית, קפץ מהחלון. הוא ראה את
האנשים הופכים את חדר השינה, הוא ראה אותם רואים אותו דרך
החלון, רואים אותו בורח. שאגה איומה נשמעה מכיוון הבית וההמון
יצא והחל לרוץ לכיוון המשוער שבו היה הומטמע. הומטמע רץ בין
העצים הסבוכים, לא עוצר אף לרגע, הוא לא הצליח לרוץ מהר או
בקלות ולא פעם נכשלו רגליו, אך הוא רץ בעקביות.
לבסוף ההמון הצליח להגיע אל הומטמע, כאשר רגליו הסתבכו בשיח
פיי-חואה. הוא נאבק קשות, הוא ביקע ארבעים ושניים מתוכם ואז
הוא עצר, הוא לא יכול היה לראות את ידידיו ומקורביו נהרגים,
הוא לא יכול היה לראות את אהוביו שונאים אותו. הוא הפסיק לפגוע
בהם, והם עלו עליו, כיסו אותו בהמוניהם, פגעו בו עם אבנים,
חתכו אותו, שרפו אותו, ולבסוף לאחר שחדל לגנוח ולילל עזבו
אותו, ירדו ממנו לאחר שהוא חוסל לחלוטין.
הגופה האומללה נותרה על הקרקע בחוסר אונים. ללא רוח חיים, ללא
רצון לקום לעולם. דמות נעה בצללים לידו, מלחששת ומתפללת.
הומטמע קיווה לראות שוב את לוטסיפטה, אך לוטסיפטה חשבה שהוא
מת. הוא חשש שהקהל בא לווידוי הריגה, אך גם הקהל חשב אותו למת.
רק אדם אחד בעיירה יודע לטפל בבני אל-מוות. הכומר רווגא קפץ על
הומטמע, הוא הטיל עליו כישוף, הומטמע הסיק כך מאחר והוא חש
שיתוק, הוא לא יכול היה לזוז או להתנגד. הכומר ביצע טקס מרשים,
אך ללא קהל, טקס דומה לטקס שביצע כשרצונו היה להציל את הומטמע.
עיניו של הומטמע נסגרו, הוא נקבר בשנית, הפעם הוא יבלה זמן רב
בקבר.

לוטסיפטה חיכתה לו בביתה, מי יודע, אולי הוא ישוב, אולי הוא
יחזור, אולי אין אמת בטענות התושבים. אך הוא לא חזר. לוטסיפטה
לא חשה בטוב. היא נשכבה על מיטתה.
כעבור שבוע כל הכפר התאסף בביתה של לוטסיפטה. היא נדבקה
במגפכשע. זה מה שקורה כשמבלים לילה בקרבת גופה. הכומר רווגא
לחשש לחשושים בשפה לא מובנת, זה היה טקס מרשים ללא כל ספק!
תאורת הנרות, הריחות באוויר, השיקויים שרקח הכומר, ופרפור האדם
על ערש דווי. לוטסיפטה הצטרפה לבעלה - האוהבים והנעימים בחייהם
ובמותם לא נפרדו - נחקק על מצבתם (ביפנית כמובן).

הכומר רווגא התהלך בבית הקברות, איך זה קרה? הוא המשיך לתהות.
זומבים לא אמורים לזכור דבר מחייהם הקודמים. לא נורא, הטעות לא
תחזור שנית. הוא הסתכל בהנאה על צבא האימים הרדום שלו. במלחמה
הגדולה הבאה, לא הטכנולוגיה היא שתנצח, המלחמה לא תוכרע
באמצעות פצצת אטום איומה, הו לא, היא תוכרע בידי הצבא העצום
בגודלו של חיילים חסרי מורא ופחד, חסרי חשיבה עצמאית, בני
אל-מוות - הזומבים!







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בת ישראל
יופייך
בצניעותך!!





לוליטה מתמרמרת
על הפירוש הלא
נכון לשמה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/4/05 18:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שם בדוי

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה