בטרם עלה השחר ידע את שנעלם ממנו כל הלילה. פוכר אצבעותיו
בתנועות חדות הקונות שליטה על ידיו. החול הקר החל מחדד חצים
בפרקי רגליו. תמונות ישנות של סרוונטה החלו נעשות מוחשיות.
תלבושת אבירים. חנית. מסתער אל עבר טחנת רוח במעלה הגבעה. צליל
האבן והמתכת נעוץ בפינה אפלה של הזכרון הבוגדני. הרוח נעשתה
צפון מזרחית, מה שאינו מקובל בעונה זו של השנה. המדבר והים
במאבק האינסופי שיוועו לסדר, לפטרון, לפחות חזאי, שהיה מתמרן
בין כוחותיהם. האוהל החל להתמלא אויר, קירותיו התעגלו ואור
השמש חדר מפתחיו הנמוכים. ידו גיששה בחול הרך, תרה אחר קופסת
הסיגריות. שלף מתוכה סיגריה. סילון העשן הראשון נפלט לאחר
שנעצר לשניות ארוכות בריאותיו, משל סרב להיפטר ממנו. הרוח נשאה
את העשן אל הפתח האחורי של האוהל. קולות התופים מאמש עדיין
הדהדו בראשו, והתערבבו באדי ה"צויקה" הרומנית שהערה אל תוכו.
בחוץ נשמעה המייתם של הגלים הקטנים הלוחכים את חלקת האלוהים
הקטנה שמצאו ביום האתמול. אנדריאס, מנהיג החבורה, ניראה אתמול
כאל - מלא- הוד בגלימתו הלבנה. מכה על תוף ענק, מניף את
זרועותיו האדירות בקצב איטי, מזמין אותם להצטרף אליו סביב
המדורה. הקצב המפתה היה תחילה של מסע טירוף מוחלט אל תוך
הלילה. בזה אחר זה הגיחו בעלי התופים מן האוהלים והתעגלו סביבו
כריטואל לקריעת החושך והשקט.
הריח המתוק של הלילה, ושפתיו היבשות, הניעו אותו לצאת מן האוהל
בערום מוחלט. נטל בקבוק ריק, מילא אותו במים צוננים מתוך הכד
הענק שהועמד על שולחן עץ מאולתר. בידו השמאלית החזיק את
הסיגריה ובידו הימנית בקבוק המים המוגבה אל-על. ללא נשימות
ביניים גמע את תוכן הבקבוק והשליכו על החול. באצבע צרידה הטיס
את הסיגריה לעבר המים ורץ כאחוז אמוק אל הים, עד שנעלם ראשו
מתחת למים.

עם גבור קולות התופים אמש הלכה והזדגגה ראייתו. ה"צויקה" הפכה
שלטת בגופו. עיניו צדו את גופה השברירי של ספק נערה - ספק
אישה, היושבת על ברכיה ומנועעת את ראשה העטוף בתרבוש מצועצע.
גופה נע תחת הראש משל היה הזנב מכשכש בכלבו. ההיפוך של תנועת
הגוף מתנועת הראש העלה תמונות ישנות של הדרוישים המחוללים.
קווצות שיער אדמוני השתפלו מבעד לתרבוש כמו ממאנות להאסף
פנימה. ידיה הקטנות תופפו על ירכיה בתנועה עגולה ומגרה. המרחק
ביניהם הלך והצטמצם. מצא עצמו גורר את ברכיו טפח אחר טפח עד
שחש בריח הענוג של פרח בלתי מזוהה העולה מגופה. נשק לה על
לחייה. עיניה העצומות לא נפקחו. חיוך עצוב נסחט מהן. נטל את
ידה בידו מבלי שתפגין סרוב קל שבקלים. הרים את כף היד הקטנה אל
לחיו וחש במגע המענג של עורה. לאחר מכן העביר את כף היד הקטנה
אל עינו. ריסיו רפרפו על פני העור העדין והרחיבו את חיוכה. רק
משהניח את שפתיו על גו-כף-היד ונשק ברוך פקחה את עיניה.

כבר היתה פרסיה קטנה זו טמונה אי-שם במכמני הזכרון. שברי
אנגלית מהולים במתק מזרחי זר ורחוק . קשר אמיץ היה לה עם אביה,
שהביאה למילנו עם פרוץ המהפכה הראקציונית נגד משטר השאה. וכבר
הרתה למקומי וכבר ננטשה. כל זאת עוד טרם בא אל נחיריו ריח הפרח
הענוג מפגישתם במילנו.

דצמבר של חבל לומברדיה אינו דומה כלל לדצמבר ישראלי. קור עז
מלווה זרזיפי גשם עוקצניים שאינם מניסים את קוראי המזלות מרחוב
קרדוצ'י. צנצנות הנרות של פותחי הקלפים וקוראי כף היד משרטטות
קו אור דמיוני לאורך הרחוב הצר. נעמד ליד עלמה מכונסת במעיל
מלחים ארוך-תתורת, ולראשה מגללת צמר שאינה מסתירה את אניצי
השיער הצבוע. פנים חוורות ועיני להבה שחורה. "כמה", הפטיר
משעמד ספק רכון, ספק מכופף. "עשרים וחמש", לחשה ותיכף נטלה את
חפיסת הקלפים. ישב על שרפרף קש זעיר. טרפה את הקלפים והחלה
סודרת אותם שורות שורות, נוטלת את ידו בידה, מעין הצצה זחוחה
אל כף ידו ומעלה חיוך. "אתה מאד מתוח", פתחה במסכת הסרת הלוט
מאבני חייו. בשקט דברה, לחישה מתמשכת של שברי אנגלית בטעם
נענע. מחצית השעה חלפה ובסופה צררה את שטרי הכסף שהניח על
השולחן עוד טרם ישיבתו. הישיר מבטו אליה, בוחן את פני-המלאך
המשורטטים ביד-אמן-אוהב, נטל את ידה והפטיר "אני יכול לקרוא
בצפורניך". גביניה הורמו ללא כל קמט במצחה. "אתה קורא? אתה
יודע?", נסערת היתה בהושיטה לו יד קטנה וענוגה. הסיר את
משקפיו, הניחם על הארגז המשמש את קלפיה. שעה תמימה קרא את
מוחה, מחשבותיה, גולל בפניה את ספור ההגירה מפרס לאיטליה.
הרגיעה, שלמרות סימני העקרות הצליחה להביא ילד אחד לעולם, אמר
שקשריה העבותים עם אביה היו לאבני המסד של חייה, אמר שמוטרדת
היא מנוכחותו של גבר זר המשליט עליה סדר-לא-לה. משסיים, שאלה
עוד שאלות הבהרה נוספות, כשידה חפונה בכף ידו. אמר את שאמר
וקם. נטלה את שטרי הכסף והחזירה לו. התכופף לעברה ונשק לה על
לחיה הקרה. מסדקי מעילה נקרע ריח המנטה לונגיפיליה, וכמו ברק
חדר אל מוחו והתקבע כזיכרה הענוג.

וכבר היתה פרסיה זו טמונה אי-שם במכמני הזכרון. הלמות התופים
וריח המנטה לונגיפיליה משם, ובקבוק הצויקה מכאן, פגעו את
פגיעתם ההרסנית בנימים הדקים של הגיונותיו. ידע שבאה עם
אנדריאס, ישבה לידו, החליף עמה מבטים, מדי פעם שלח יד לעבר
צוארה, ספק מלטף, ספק שומר קרבתה, מעין פטרון המפקח על נתינתו.


תופים נוספים הצטרפו אל המעגל. הטבע איים לקרוס תחת כפות ידי
החבורה. גלוחי הראש התקבצו לחבורה המאיימת לקרוע פתח לאי-שם.
עורות התופים הרעידו את צרור המטבעות שבכיסו. רעד חלף בקדמת
השכמות. השריר את כתפיו להתגבר על הרעד, ולא צלח בידו.

משהניח את שפתיו על גו-כף-ידה ופקחה את עיניה, ראה את
תוי-פני-המלאך. הלמות התופים לא נטתה להם חסד. ראה את שפתיה
ממלמלות, שפתה התחתונה משתרבבת מטה בעוית ארוכה, משמע הביעה
התפלאות והשתאות. עשה ראשו מהנהן, כאומר לה "אכן, אכן, זה אני
מרחוב קרדוצ'י", כיווץ את עיניו להראותה חיוך המביע שמחה,
השיבה לו בחיוך רפה, תוך שהיא מטה את ראשה לכיוונו של אנדריאס,
משמע "אני אתו".

בטרם עלה השחר ידע את שנעלם ממנו בלילה. ישבו שעה ארוכה
והחליפו חוויות ללא הגה, ללא מלה, ללא קול. המחשבות התנפצו אלה
נגד אלה. רעש התופים התפיח את גודש וזרימת נחשולי המחשבות
לרמות שמעולם לא התנסה בהן. גלים גלים החלו עולים משיפולי
רכותיו ומתנקזים בארובות העיניים, הישר אל עיניה שפסקו נוע.
שעה שקלט את שחשבה, על כך שחפשה אותו במשך השנתיים, השיב לה
בתנועת ראש בלתי נראית, שמשמעה "גם אני".

לקולות התופים התלוו נהמות וצווחות גלוחי הראש שהחלו אף
להתנועע, כמתפללים אקסטטיים הסוגדים לאדונם. ובתוך החבורה ישב,
מתבונן אל תוכה, דרך עיון וגילוי הארות העינים המספרות לו את
ספור בריחתה מהצעיר האיטלקי. המחשבות הוחלפו ביניהם אגדים
אגדים, בהתנפצויות עזות, עד שחש בעלפון המשתלט עליו. וכמו מתוך
ערפל שמע אותה אומרת: "אינני קולטת את שמך". שמחה הציפה אותו
על ששמע את מלותיה. רווח לו קולה. "אליאסף", ענה ברוך שהתגבר
על הלמות התופים. קמה ממקומה. אשה קטנה, אריג בד מכסה את פלג
גופה התחתון ומעליו חזיית סאטן מהוהה, שממנה משתפלים חרוזי
פלסטיק צבעוניים. ליטפה ידה הימנית את צוארו של אנדריאס
והשמאלית נשלחה לעברו של אליאסף ומובילה אותו הרחק ממעגל
המתופפים. "אתה לבד?", שאלה מבלי להרים ראש. "את יודעת", השיב
לה כמתגרה. "אני כבר לא פותחת קלפים", החזירה לו בחופזה ונעמדה
נגדו, ראשה מורכן אחור ועיניה עצומות. השקיע שפתיו בעינה ונשק
לה ארוכות. "אני חוזרת", לחשה לאחר שהתנתקה ממנו. "לאנדריאס?",
סינן מבין שפתיו. "לא, לעולם ממנו באתי... רחוק מכאן", הלאיטה
מלותיה כמהרהרת בינה לבינה. רוח מערבית טפחה על פניו. "לאן?"
המשיך חקירתו. הניחה אצבע על שפתיו וחייכה ברכות, משל היתה
מבקשת ממנו להפסיק. נטלה אותו אל אוהלו סעור-הרוח כופפה ראשה
ונכנסה פנימה. נגרר אחריה. התיישב על מחצלת הקש. פרמה חזייתה
והתכנסה לתוכו.

משיצא מן המים יכול היה לראות את החוף הנטוש. שולחן עץ, כד מים
ואוהל בודד ששוליו משוחררים מיתדות. על עמוד האוהל נייר מוצמד
בחוט תייל. נטל את פיסת הנייר וקרבה אל עיניו: "היידי ואליאסף,
רחוב קרדוצ'י 15, קומה 6, מילנו".

"כשבונים מגדל צריך לבנות בו כוכים לאוהבים" (האדריכל ברמנטה
המאה ה - 16)