סצינה ראשונה - סביבת אחוותניקים
הסיפור התחיל בשדה צין, מישור הרוחות הסחוף של המדרשה. אף רחם
לא חג בשמיים באותה השעה, אף איזופוד לא הטיל קוביותיו. רק קול
אחד, היסטרי ומחריש, צלצל ברחבי השטח -
"עזרא בא!!!"
קולותיהם של עשרות רגליים רצות הרעידו את האוויר. בעליהם של
הרגליים, עשרה בני נוער מהוסים, רצו במהירות לתפוס מחסה. אבל
איפה אפשר לתפוס מחסה בשדה צין? דפק...
צללית דקה חצתה את המדבר בקו מזדגזגדגדזג, קופצת מעל תהומות
קטנים כמו יעל בהרים. עזרא אוריון, שליטה של מערכת השמש בעונה
זו של השנה, רץ את ריצתו היומית.
הרעיונות הכי טובים באו לו כשהוא רץ. הוא היה מביט בנוף,
מדמיין אותו, מביט בו, מדמיין אותו שוב - ואז מבין שמה שחסר
בנוף, הדבר שהכי אי אפשר בלעדיו, זה ערימה של בולדרים מסודרים
במרחקים שווים. הוא היה רץ, נישא על כנפיי הרוח, היישר לנחל
צין. אחת שתיים! גומע עשרות קילומטרים כמו גמל מתורגל. למחרת
הפסל כבר היה עומד שם. עמודי ברזל, בולדרי ענק, מיני קקטוסים.
לא היה יצור חי שעזרא, אדון העולם, לא היה מסוגל לגרום לו לבוא
ולעשות הסבה לפסל מדברי.
מאושרת וקלת לבב, צלליתו הדקה של עזרא נעלמה במורד מעלה צין.
כמו לפי אות מוסכם, התרוממו בני שכבה כ"ד מהאדמה המאובקת. חלקם
יורקים אבק, חלקם מורטים קוצים סוררים שנדבקו לחולצותיהם
הקרועות.
זה הזמן להבהיר שלא מדובר על כל מחזור כ"ד. מדובר רק על האנשים
שהם סביבתניקים מספיק כדי למצוא את עצמם מרוחים על האדמה בשדה
צין. אפילו גפן, אגב. למרות שהיא לא באמת נראית כמו
סביבתניקית. משהו צריך להיעשות בקשר לזה...
"יופי, מוגבלים." אמר יויו, משחק באחת הראסטות שלו בעצבים.
"מה אתה רוצה, עשינו בדיוק מה שאמרת", ענה נדב בכעס, מנער את
אבק הלס מעליו.
"כן," הוסיף ננק, "לפחות הספקנו להתחבא מעזרא..."
"יופי," צחק יויו צחוק מריר, "זה לא שהוא לא שם לב אלינו."
לפתע, אבן כהה פגעה בראשו. "אאוץ'!", קרא. הוא הסתכל סביב,
מופתע.
"תראה יויו, צור משש!", קראה שירה בהתלהבות בעוד שאר
הסביבתניקים משתעשעים.
"אלוהים... למה?", מלמל יויו בייאוש, ראשו מופנה השמיימה.
הד רם נישא מהעננים בתגובה - "למה זה כמו אלפקה!
מוהאהאהאהא..."
"מה? מה זה היה?" שאל רוכמן בקול מופתע, מביט סביבו.
"מי אמר את זה?" שאל ננק.
שירה הוציאה את המשקפת שלה כדי לחפש ביתר קלות את הדמות
הנעלמת. לפתע איתרה דמות היושבת על קצה חוד עקב - "תראו,
ציפור!" קראה בהתרגשות.
"זה מטוס..." העיר יויו.
"זה לא ציפור,זה לא מטוס, זה... מוזלמן." הבהיר נדב.
"מוזלמן? מה, תומר?" שאלה גפן בטון לא מאמין.
"כן, תומר... הוא... מנגן על גיטרה...." ענתה שירה, מביטה דרך
המשקפת בריכוז.
"מה?" נדהמה מרים. "הוא מנגן בגיטרה על חוד עקב?!"
"טוב, רדו מזה..." אמר יויו.
"כן," הוסיף ננק, "אנחנו חייבים לעקוב אחרי עזרא אוריון! זה לא
שהיינו נמצאים כאן עכשיו אם לא היה לנו מה לעשות..."
"כן..", הסכים יויו, "זה שאנחנו סביבתניקים לא אומר שאנחנו
באמת מטיילים, אתם יודעים."
כולם הנהנו והסכימו בשתיקה.
"אגב סביבתניקים, איך זה שבוכמן לא באה?" שאלה גפן.
הם הביטו אחד על השני, מצפים שמישהו יענה. "...לא מצאנו אותה,
היא בטח אצל בועז או משהו." אמרה שירה.
"טוב, אז... יורדים לנחל?" שאל נדב.
"יאללה. עפנו. אני אהיה מקדימה, לעקוב אחרי עזרא." אמרה אלה.
לפתע צמותיה התחילו להסתובב כמו פרופלור. היא התרוממה מהקרקע
בקלילות והחלה להתרחק מהמקום.
"היי אלה, תיזהרי!" קרא נדב אחריה.
אלה הביטה לעברו. "אני אזהר, סבא!", קראה. "אוי, הסתבכתי...",
אמרה, וניסתה להתיר את צמותיה שנכרכו בתוך ענן חולף.
סצינה שנייה - במטבחי השטן
<צונזר עקב חוסר מצחיקות>
סצינה שלישית - הווי שיכ-בה
יום לפני בגרות, ולמרבה הפלא, חצי מהשכבה נמצאת מחוץ לחדרים,
משתעשעת לה תחת שמש הצהריים הקופחת. הדס משחקת בפולקמנים,
קבוצות ליד השולחן משחקות משחקי קלפים למיניהם, אור ואבישג
במשחק שח - הכל זז על מסלולו בשלום.
"היי," נשמע לפתע דברו של צדוק העומד על השולחן, "חמש שניות
והייתם כאן." קולו השתהה למספר שניות, מחכה עד שהאנשים יתאגדו
סביבו. כשהמצב היה לשביעות רצונו, הוא התחיל - "אנשים, יש לנו
משימה. אני, יותם צדוק, הולך להכין מתנה לחברה שלי."
"מה אתה רוצה לעשות?" שאלה מעיין, מחזיקה את החולדה שלה על
כתפיה. "היי! זה מחוץ לתחום, מתוקה..." אמרה לחולדתה שניסתה
להיכנס לחולצתה בתמרון מתוחכם.
"לא יודע, אני צריך רעיון. חשבתי על להכין לה טוסט בצורת לב...
אבל לא יודע..."
"רוצה שנכין בשבילה שיר שתשמיע לה בטלפון?" הציע עמרי, "תומר
ינגן, אני אתופף על דרבוקה, ונכין מן שלט כזה... 'אנחנו חיים
בשביל המוזיקה'..."
נועם תקע בו מבט. "אי אפשר לראות דברים דרך הטלפון,
אידיוט...".
לפתע עופר חסון, המדען הצעיר, צעד קדימה. "לי יש רעיון! זמל
מעבדות בע"מ ואני נוכל לפתח בשבילך גז מיוחד שייצא ממטוס סילון
עליו תטוס, מטוס סילון שיעבור בשמי דימונה ויכתוב לאהובתך -
'אוהב אותך,' - או כל דבר קיטשי אחר שתבחר להגיד - ' אוהב
אותך, יותם צדוק'. הא? הא?".
כל סובבי השולחן נשמו בתדהמה, בעוד צדוק גירד באוזנו והמהם
קצת. "האא, כן, אני אקח את זה...".
חסון, המדען הצעיר, צעד הלוך ושוב, שוב והלוך, ממלמל לעצמו
מיני נוסחאות וחישובים. "אני חושב ש.... אם אלפא מינוס 52
יהיה... 2... בשלושה מימדים... אז... " הוא נעצר, נועץ לרגע
מבט מרוחק ברבינות. "זה ייצא 3.. ו-3 כפול אלפא.. כן, זה
יילך...אני חושב שאכן נוכל לייצר עשן סגול!" קרא בהתלהבות. "כל
מה שצריך זה..." הוא התחיל, בעוד מבטו הכהה של צדוק נעוץ עמוק
עמוק בעיניו, "כל מה שצריך זה כמה חומרים שאפשר להשיג מהמעבדה,
ו-- מצבור ענקי של מפתחות."
"מפתחות?" שאלה ג'ואי, מכווצת את גבותיה בחוסר הבנה.
"כן כן, בשביל הברזל," ענה חסון בחוסר סבלנות.
אור גירד במצחו, "לא יותר פשוט לגנוב מהמכון או משהו..?"
"כן," ענה חסון בחוסר סבלנות נראה לעין, "אפשר להביא מהמכון,
רק שזה יהיה לא חוקי, אפס!"
"האא... ממתי אכפת לנו אם משהו לא חוקי?" השיב אור, קורץ לחסון
בחיוך, וגם לפרייהוף שמשום מה עמד לידו.
נורית קטנה נדלקה מעל ראשו של נתי, שעד כה עמד בשקט. ואז היא
נכבתה. "אז רגע, נצטרך כאילו להתיך את כל המפתחות?"
חסון, שהמשיך להתהלך הלוך ושוב עד כה, נעצר לפתע. הוא פנה
בדרמטיות לנתי ולקהל צופיו, ואמר באביריות - "ובכן ידידי,
תשאיר את זה לי." ואז הוסיף, בשקט - "ולזמל...".
נתי נראה מואר לפתע. "בזבבנה!!" קרא בהתלהבות.
"מה?" שאל חסון בטון מזועזע.
"כלום!!" עלץ נתי, מוחא בכפיו ומתרחק משם בצעדי דילוג. "יאללה,
מישהו בא לשחק דג מלוח מאחורי הסולארי?"
"יאללה, בואו נלך!" קראה שרון אחריו, "רגע, צהריים עכשיו,
אידיוט..."
"הא-הא, עבדתי עלייך..." קרא נתי, מאושר.
צדוק, מביט בהתרחשות ממעמדו הגבוה שעל השולחן, התנער פתאום.
"שתקו!" אמר, "אז תבקשו מנחום שישכפל לכם מפתחות, בסדר? אני
רוצה מפתחות מכולם עד מחר על השולחן שלי!".
צדוק ירד מהשולחן והאנשים התחילו להתפזר. לפתע עלה צבי על
שולחן העץ - "הקשיבו לדברו של החכם מכל!!", קרא. "מהיום...",
קרא, מנסה לתפוס את תשומת ליבם של האנשים המתעלמים,
"מהיום...." קרא בקול רם יותר, מכחכח בגרונו.
עדי חן, שיר ועינת הביטו בו. הוא הביט בהן בחזרה, מתחנן. הן
הפנו את גבן והלכו.
"ארר, כוס אמא של כולם." רטן, ואז ירד מהשולחן. "בוא עמוס,"
אמר בטון מובס, "הולכים לשמוע מוזיקה ישראלית מאוד ישנה."
סצינה רביעית - מעבדות זמל בע"מ
"יואל, תפתח את התכנת הדמייה ההיא שפעם הראת לי..." ביקש חסון,
שבדיוק נכנס לאולם מעבדות זמל בע"מ. "אנחנו רוצים לבנות
מטוס."
"לבנות מטוס?!" חזר יואל, שישב מול עמדת המחשב באולם הלבן של
המעבדה. "בשביל מה?..."
"זה משהו לצדוק. איפה זמל אגב?"
"הוא הלך לשבור כמה מחשבים עם הכדורגל שלו בחוץ. מטוס?..." שאל
יואל שוב.
"כן כן, מטוס. אסף!" קרא לפתע לעבר הדמות בחליפה הלבנה שיצאה
מהחדר הסטרילי, "אנחנו צריכים לעבוד על עשן סגול. אתה בא למשרד
של זמל עוד כמה דקות?"
"אין בעיה," ענה אסף, ונכנס במהירות לאחד החדרים הסמוכים.
חסון הביט על יואל. "אז אתה עובד על זה? אני רוצה שתכין לי דגם
מוקטן של מטוס."
"מטוס? מכל הדברים בעולם....? אולי אתה רוצה שאני אראה לך קודם
את האוסף מוזיקה שלי?"
חסון בהה בו. "לא." אמר, "מטוס."
"טוב נו." אמר יואל בהשלמה. "רגע.. אולי אתה רוצה שאני אראה
לך את האוסף הקלטות מהשכבה?"
"איזה אוסף?"
"הקלטות מהשכבה."
"ולמה שאני ארצה לראות את זה?"
יואל סימן לחסון שיתקרב, ואז תקתק כמה דברים במחשב. "רק
תסתכל..." מלמל.
לפתע נפתח חלון במסך והחל להקרין את הטקס זריחה. המצלמה, למרבה
הפלא, הייתה ממוקדת על שדיי הבנות לכל אורך הזמן. "טוב, זה אבא
שלי צילם... אבל עבודה טובה, נכון?" אמר בגאווה.
חסון בהה במסך, כמעט מזיל ריר. יואל חייך אליו. "כן... יש לי
צילומים גם מה'של מי השורה הזאת' מ-י' וכל מיני צילומים
מההשקטה. לקח לי מלא זמן להעביר אותם למחשב... אבל זה שווה את
זה." חייך, משפשף את ידיו זו בזו.
"האאאאא....." מלמל חסון, ולפתע התנער. "מטוס! צריך מטוס!",
קרא, מנגב את סנטרו.
"טוב!", קרא, מתגונן. הוא סגר את החלון במהרה. "אתה בטוח שאתה
לא רוצה לשמו..."
"מטוס!!#!1" צעק חסון, ויצא מהאולם במהירות.
סצינה חמישית - עלילות נחום והדלי
קולות קפיץ עליזים נשמעו ברחבי השכבה, ובעקבותיהם הגיעה קופסא
צבעונית שחצתה את השכבה בהתלהבות. היא נעצרה ליד חדר אם בית.
פתאום נפתח המכסה וליצנית כתומה ומחייכת בקעה מתוכו, זורקת
הערות שמחות לכל עבר. "בוקר טוב!!" קראה, "או שעכשיו צהריים?
צהריים טובים!!"
"איריס..." מלמלה לוינסקי שבדיוק יצאה מחדרה לשמע קולות הקפיץ.
"איריס... אני גוועת..." אמרה, נופלת על ברכיה, "איריס.. לא
אכלתי כל הלילה!! בבקשה תתני לי משהו לאכול!!
בבקשההההה!!!!11"
"עוד שניה..." אמרה איריס בעוד קולות התנגשות מוזרים נשמעו
מתוך הקופסא שלה. לפתע, שלי - הכלבה הלבנה - קפצה החוצה.
"מתוקה שלי!!" קראה איריס, "יפה שלי!!!11".
"איריס....." התחננה לוינסקי, מייללת, "אוכללללללללללל...."
"איריס," אמר צבי שבדיוק הגיע לשם, "איזה השקטה עשיתי לך אתמול
בלילה, הא..."
"איריס," אמר צדוק שבדיוק יצא מחדרו, "צריך לבקש מנחום שישכפל
לכולם מפתחות."
"איריס, צריך לקרוא לנחום מהר," יונתן מיהר אליה, ידו על אפו,
"מאוד מהר..."
כולם התחילו להסתכל סביבם בחשד, "איף, מאיפה הריח הזה, יונתן?"
שאלה הדס, נוטשת את הפולקמנים כדי לסתום את אפה.
"נדב סתם לי את השירותים... חייבים לקרוא לנחום." אמר, עוקב
אחרי איריס לתוך חדר אם בית.
"איריס, אוכל... אוכללללללללללללל..." לוינסקי, שנכנסה גם היא
לחדר אם, הייתה עכשיו על המיטה, מתגלגלת לצדדים עם הידיים
מונפות למעלה, ומייללת לה.
שקט השתרר באמצע כל הרעש. כולם, בלי לדעת למה, הפנו את ראשיהם
אל מחוץ לחדר אם. דלי נכנס לאיטו לתוך השכבה מכיוון הרבינות,
מצלצל לעצמו בעונג עם כלי העבודה של נחום שהיו בתוכו.
תפיפות רגליים מהירות נשמעו בעוד נחום נכנס בריצה לשכבה. "היי,
תחזור לכאן, דלי מנוול!" קרא. שלי, שנורא נהנתה מכל המאורע,
קפצה בהתרגשות הלוך ושוב מסביב לנחום והדלי שעדיין הילך לו
בהנאה.
נחום נראה מוטרד מתמיד. נגד עיניו חלפה שוב ושוב דמותו הצועקת
של צ'יקיטו, נוזפת בו ששוב נתן לדלי שלו להשתחרר... "מה יכולתי
לעשות..! הוא הלך לרדוף אחרי איזה פחית מלפפונים חמוצים
כשהייתי במחסן בננות..!" מלמל לעצמו בהתגוננות, אוחז בדלי
הסורר בכוח.
הוא הרים את עיניו, קולט לבסוף את הכ"דניקים שעמדו שם, בוהים
בו.
לאחר רגע מביך של שתיקה התחדשה ההמולה הנחומית. "לא חבר'ה,
חכו רגע..." מלמל, "אני לא מבין אף אחד מכם.." אמר, מנסה לעצור
את שטף הדיבור של כולם. "רגע... אני לא מבין כלום..."
לפתע הסתחרר. דמותו הנוזפת של צ'יקיטו שעמדה כל הזמן הזה לנגד
עיניו נראתה מרוחקת פתאום, וקולותיהם הרועמים של בני כ"ד
התרחקו גם הם באורח פלא. הוא הביט בכל אחד מהם - איריס, מביעה
את עצמה במיני תנועות ידיים והבעות משכנעות; לוינסקי, שמנסה
בכל מאודה לגרום לו להקשיב לתחנוניה לאוכל; יונתן, שכנראה מספר
לו שמשהו די מסריח באיזור... כולם נמוגו, מתאדים באוויר הדק,
ממש כמו מים מבריכת הבוץ בין האשקוביות לרבינות.
עם מחשבה זו, נחום התעלף לו.
כולם הביטו בו בתדהמה.
"היי, תראו, הדלי קופץ..." אמרה לוינסקי, משתאה. "אני חושבת
שהוא רוצה שירימו אותו...". היא הביטה סביבה, מגלה להפתעתה
שאיש לא מבחין בה ובדלי המוזר.
היא ניגשה אליו, מביטה בו בחשש, ואז הרימה אותו באוויר. לפתע
הדלי הסתובב, שפך את מגוון כלי התחזוקה של נחום על הרצפה, וגרר
אחריו במהירות את לוינסקי המופתעת ישר למקלחת של חדר אם בית.
שם, הוא חיכה בסבלנות בכיור.
לוינסקי קירבה את ראשה באיטיות אל הדלי... להפתעתה, הוא נעץ בה
מבט בחזרה.
"אוקיי, אוקיי, שניה..." אמרה, מתגוננת. היא פתחה את הברז.
הדלי התנועע בהתלהבות למגע המים הזורמים. לוינסקי המשיכה לנעוץ
בו מבט מפקפק.
בחוץ, כ"הניקים על אופניים חצו את השכבה לאורכה, משאירים רק
מרווח קטן לנחום המעולף ולשאר האנשים שסבבו אותו. "מהר, תטו את
הראש שלו קדימה! האאא, אחורה!" קראה ג'ואי, מעודדת את הכ"דים
הסובבים את נחום מבעד להרבה זוגות אופניים ממהרים.
לפתע לוינסקי יצאה בחופזה מחדר אם בית, נגררת במהירות אחרי דלי
המים הנוזל. הדלי משך אותה דרך רוכבי האופניים, ונעצר מעל ראשו
של נחום. (לאחר מכן, כשתיגמר ההתרחשות, תגיד לוינסקי לעינת
שהיא הייתה בטוחה שהיא יכולה לשמוע מן צחוק קטן שהשמיע הדלי.
'אבל מן צחקוק מרושע כזה... את יודעת,' תוסיף.)
הדלי נעצר, השמיע - או לא השמיע - את אותו צחקוק מדובר, ושפך
את כל תכולתו הרטובה על ראשו של נחום.
מים רבים זרמו שם באותו יום... תוך שניה עיניו של נחום היו
קרועות לרווחה בעוד הוא מנסה לקחת נשימה מהעולם.
"יההה! הוא התעורר!!" קראה איריס, נושמת לרווחה. "אז נחום, מה
בקשר לאוכל הזה? חסר לנו ואפלים, חברים,עוגיות," התחילה, מונה
באצבעותיה את הדברים הרצויים, "וגם כמה סמרטוטים וסקוצ'ים...
הא, גם כדאי שנביא חבילה של נייר טואלט, ו..." מסביבה התחילה
שוב ההמולה הנחומית, שכללה היום המון בקשות לשכפול מפתחות
ומיני דרישות אחרות.
נחום, שהתחיל לתהות למה בכלל התעורר, התרומם לאיטו. הוא התרחק
בצעדים כושלים, וכמעט הועף על ידי הרוח שעשו רוכבי האופניים
החולפים. הוא הסתובב אל הכ"דים.
"היום.. אני..." התחיל. כשראה שבעצם אין לו מה להגיד הפנה את
גבו אליהם, פונה לכיוון הצוקרמן.
אבוד. הוא נתקל בשירי. קולה היכה בו מרחוק. "אוהבת רק אותך,
נשמה, נשמה..." היו דבריה מפילי המורא של הנערה המסלסלת. דמותו
של צ'יקיטו, עכשיו במראה צ'ה-גווארה אטרקטיבי במיוחד, דיברה
אליו בראשו - "אתה חושב שהיא באמת מתכוונת לזה?!" התקיף אותו
קולו הארגנטינאי. "ברצינות! היא צוחקת עלייך!", הטיח.
נחום אחז בראשו, עוצם את עיניו בחוזקה.
קולה של שירי עדיין נישא אליו, מסלסל את מיטב המוזיקה המזרחית
של 2002. הוא החל מהר לברוח משם, כשסלסול קולה המתנגן הכה בו
שנית - "הולכת אחרייך, כפרה עלייך...". הוא כשל, ואז התחיל
לרוץ משם לכיוון נווה צין. לפתע נעצר ליד איריס. "באמת," אמר
אל פניה ההמומות, "מאז שצ'יקיטו יצא לפנסיה, הוא לא עוזב אותי
לשניה!". נחום התרחק משם בריצה, ראשו בין ידיו, והשמיע מן צרחה
היסטרית מפעם לפעם.
יום מוזר עבר על כוחותינו בחלקה המערבית.
סצינה שישית - הקרקס המעופף של הנסיכה נוילנדרית
לגפן היה זנב. הוא היה עשוי מפקקים. הוא התנדנד מאחוריה עם כל
צעד שעשתה. היא טיפלה בו יפה.
כל הסביבתניקים הסתכלו עליו.
ככה הם התקדמו, ק"מ אחרי ק"מ, כשמדי פעם אלה נוחתת לידם
ומודיעה להם לאן עזרא אוריון, המלך הבלתי המעורער של הגלקסיה,
הלך. הם ירדו את כל מעלה צין במעקבם אחריו והגיעו עד לנחל.
רעש הליקופטר קל נשמע בעוד דמותה הדקה של אלה נחתה כמה מטרים
לידם. "הוא הלך לחבית השורקת," אמרה, צמותיה נרגעות וחוזרת
להיות שיער רגיל למספר דקות.
"החבית השורקת?" אמרה גפן, מנענעת את זנבה בהתרגשות, "זה לא
המקום הזה שזורקים אבנים לתוך מן חבית ואז יש קול מגניב כמו
חלליות?"
"האאא, כן," אמרה אלה.
"שמעו, האא, חבר'ה..." התחיל נדב, מצביע קלות לעבר קיר אבן
שכרגע עברו.
"אז מה," אמרה שירה, מתעלמת מנדב, "נתפוס את עזרא ליד
החבית?"
הסביבתניקים המהמו להם בחיוב, ונדב התחיל שוב את דבריו,
"תקשיבו... יש האא... קיר טיפוס כאן משמאל..." ניסה.
"תגידי אלה, עוד כמה ק"מ זה מכאן? אני לא מוצא את המפה," אמר
יויו, כשכל תכולת תיקו הייתה שפוכה על הרצפה לידו.
"לא הרבה," אמרה אלה, "5 ק"מ בערך."
"המממ.... קיר טיפוס... האא..." ניסה נדב שוב.
"הא, רק 5 ק"מ? באמת?" התפלא ננק, "אז בואו נתחיל ללכת! נתפוס
אותו!".
"עצרו רגע!!" קרא נדב. "אף אחד לא מקשיב לי כאן?!#?!1 אני
מנסה להגיד לכם כבר שעה שיש - כאן - קיר - טיפוס --- ואני
נשאר!" הוא עצר, גופו רועד בעצבים, ואז התחיל לחזור על
עקבותיהם לעבר הקיר טיפוס.
"נדביש, חכה!" קראה מרים אחריו, "אנחנו עוד שניה תופסים אותו!
אתה לא יכול ללכת עכשיו!..."
נדב הסתובב אליה. "הא כן?! רק תסתכלי עליי!!!$!1" התרתח, "וחוץ
מזה..." הוסיף בשקט, "אני חייב לחרבן...". לאחר מכן נעלם
מאחורי עיקול בנחל.
השמש חגה במעגלים מעליהם. הרחמים הלבנים-שחורים האירו אור
צהריים עז וקופח. לסביבתניקים לא היה כובע.
הם הביטו אחד בשני. גפן בננק, מרים באלה, רוכמן ביויו, שירה
באחד הרחמים שהתקרב אליהם מלמעלה. "תראו, הוא בהיריון!!" אמרה,
ואז דפקה לעצמה על הראש והתנערה. "בהיריון?!... השמש הזאת
הורגת אותי...", אמרה, לוקחת עוד כמה שלוקים מהמים שהוציאה
מתיקה קודם. "אז מה עושים עם נדב?" שאלה.
"תלכו," אמרה אלה, "אני אשאר כאן להשגיח עליו."
וכך היה.
סצינה שביעית - הזמן הפנוי של המורים לל"ס
גג בית הספר. שלוש דמויות ישבו שם, פניהן אל הנוף הפנימייתי
הירוק. עשן מתוק הסתלסל מהן והלאה, נמהל באוויר הצח.
"אני אומר לכם," התחיל עזרא (פימנטל, הפעם), "האאאאא... לפעמים
פשוט נמאס לי מהעבודה הזאת..."
"לכולנו, עזרא, לכולנו..." השיב עופר, מביט בערגה אל הנוף. הוא
לקח שכטה מהסיגריה המפוקפקת ואז העביר אותה לעזרא.
עזרא המשיך. "אתם יודעים... האאאא... אף פעם לא נראה שמישהו
באמת מקשיב..." שתיקה השתררה למשך מספר שניות, ואז הוא המשיך.
"תמיד הם.. האאאא... שפוכים על השולחן... עושים טובה שהם אפילו
מרימים את הראש כדי לבדוק מה השעה... ומה כבר ביקשתי," אמר,
לוקח שכטה, "שישארו בשיעור גם אחרי ההפסקה?..."
"כן, האאאממממ, אף פעם סה לא מספיק להם... לא משנה כמה תהיה
סופט איתם, יו נואו..."
"כן," אמר עופר, עדיין מביט בעצב למרחקים. הוא שקע בהרהורים
למשך כמה שניות ואז אמר, "מה כבר נשאר מבית הספר? פנימיה וכמה
חצילים?"
"כן, האאא?" נאנח עזרא.
"האמממ, יה..." מלמל סול.
שקט השתרר בין המורים למשך מספר דקות, מופרע רק על ידי צליל
הרוח וקולה של שאכטה אקראית.
לפתע התנער עופר ממחשבותיו הקיומיות. הוא פנה אל סול. "ספר,
ספר לו מה יגאל אמר לך הבוקר..." חייך.
"הו, יס," התעורר גם סול מהרהוריו, "אלוהים, ד'יס ווז
סקיירי... הוא המממ... הוא בא אליי היום, הולדינג ד'יס המממ..
מבחן בידיים שלו...".
עזרא השתיק אותו בתנועת יד קצרה. "שקט... אני שומע משהו."
פניו לבשו ארשת ריכוז למשך מספר שניות. לפתע קם, הבעה מבוהלת
נסוכה על פניו, וקרא - "מישהו מנסה לחטוף את אחי!! אני חייב
ללכת."
הוא עשה מספר צעדים, מסתובב במקומו כמה פעמים בחיפוש אחר תא
טלפון להחליף בו בגדים, ואז וויתר. הוא קרע את חולצתו, חושף בד
אדום זוהר - "סופר-אהההה-מן", אמר הסמל המרהיב שזהר בצהוב.
סול ועופר בהו בו בתדהמה.
"כן, האאאאאאאאא, הסתרתי את זהותי מכם כל השנים האלה!!", קרא
ברגש. הוא פרש את גלימתו הכתומה, וקפץ מהגג.
עופר וסול המזועזעים מיהרו למקום ממנו קפץ, מתכופפים למטה כדי
לחפש את גופתו המעוכה של הסופרמן.
סול הביט השמיימה. "אמממממ, עופר..." המהם, עוקב בעיניו אחרי
הנקודה האדומה שעופפה לה לכיוון נחל צין, "כדאי ש...
תסתכל...", אמר, מצביע בחולשה על אותה נקודה מתרחקת.
עופר הביט למקום עליו הצביע סול. "הו אלוהים..." אמר, מתנודד
קלות. "אלוהים.... שנים שאתה חושב שאתה מכיר בנאדם...".
"יה," הסכים סול. "היי, המממ... דיד איי... סיפרתי לך פעם על
המממ.. על הפעם שגיליתי שהוא שיחק בסקטבול?"
עופר פתח את עיניו בתדהמה. סול נרתע קצת לאחור בתגובה - הוא
בחיים לא תיאר לעצמו שהעיניים של עופר יכולות להיות יותר
גדולות. עופר גמגם קצת, אך לבסוף הצליח לדבר. "הוא - שיחק -
כדורסל?!", השתנק.
"המממממ, כן, לא ידעת?", אמר סול בתמימות. "וול, אני מניח שלא
ידעת, אחרת המממ... לא היית נופל ככה על הרצפה... לעזור לך
לקום?"
"לא לא," מלמל עופר ממקום מושבו החדש על הרצפה, "אני דווקא
בסדר כאן...", אמר, מנסה להירגע.
"הו, המממ, יופי.... תגיד עופר, אולי אתה... הממממ... אולי אתה
יודע מי זה אח של עזרא?", שאל סול.
"עזרא אוריון," ענה עופר. "אלוהים!", קרא לאחר שהבין מה אמר,
"מי מנסה לחטוף את עזרא אוריון?! האם זו מן דרך מעוותת לגרום
לו לא לפסל יותר?!", הוא קם בכעס ממקומו, "זו הפרה בוטה של
חופש הביטוי!!"
"יה!" קרא סול.
הוא ועופר החליפו מבטים. ".... אנחנו היינו צריכים לחשוב על
זה קודם, הא?" אמר עופר.
"יה," אמר סול, "שיט..."
סצינה חסרת מספר - שיט
נדב רץ. הוא רץ ואלה עקבה אחריו במבטה, צוחקת לעצמה. "מצאתי
סלע!!" צעק באושר, ובן-רגע כבר היה מאחוריו.
קולות פכפוך וקקי הגיעו לאוזני הנסיכה הנוילנדרית. היא צחקקה.
'היי, אני צולעת...' אמרה לעצמה לאחר שניסתה לעשות מספר צעדים.
'זה מוזר... הברך שלי לא מחוברת? טוב נו.' חשבה, והתעלמה
מהעניין.
"היי אלה, תקשיבי, חשבתי על משהו." הגיע קולו של נדב מאחורי
הסלע. "נכון מעיים?"
"כן...." ענתה אלה, מופתעת ומגחכת.
"אז שמת לב פעם שזה מעי ברבים? כזה, במקום להגיד 'מעי גס ומעי
דק', מישהו חשב על זה ופשוט קרא לזה מעיים! זה ממש יפה
בעיניי!"
"כן.. ממש... יופי נדיר.." ענתה אלה בתשומת לב מוסחת, משחקת עם
הברך המשוחררת שלה.
"אני לא מבינה איך זה קרה פתאום..." מלמלה אלה. "היי נדב, הברך
שלי לא במקום."
"לא במקום? חכי שניה, אני כבר מסיים."
קולות של הורדת מים נשמעו מאחורי הסלע. אלה הרימה גבה. נדב בקע
מבעד לסלע, מנער את ידיו השטופות. "את יכולה ללכת?"
אלה עשתה כמה צעדים. "יכולה. בקושי.."
נדב, עדיין הוזה קמעה מתגלית המעיים שלו, קרא - "טוב, אז..
בואי נעוף!"
סצינה שמינית - הנקמה
"נה, נה הא.. זה כבר יראה להם.... שנים על גבי שנים של
להקשיב לתלונות הבלתי פוסקות שלהם.. האאאח, יצורים קטנים
ומעצבנים. זה כבר ילמד אותם לקח! כן, בטוח.. " דמותו המעוצבנת
ופגועת האגו של נחום צעדה הלוך ושוב באשקוביות הנטושות.
"ולחשוב שאני ראוי לזה!... כן, כמובן.. נחום, תשכפל לנו
מפתח... נחום, יש סתימה בשירותים... נחום, למה שלא תלך לקפוץ
מגג איפשהו.... והימי הזדכויות האלה... אלוהים! רק להיכנס לכל
החדרים האלה ואני חוטף התקפת עצבים. מי צריך את זה?!" הוא נעצר
ונופף בידיו כמה פעמים, סתם בשביל הרושם.
נחום יצא מהמדרגות, פונה אל המבנה המוזר שהוא אף פעם לא ידע
איך לקרוא לו. המבנה עמד בין האשקוביות לרבינות, וממנו ניתן
היה לשלוט באספקת המים לפנימיות. "בוא לתקן את השירותים, הוא
אומר לי..." גיחך, "לתקן שירותים.. אני אראה לך איך מתקנים
שירותים!" הרעיון החדש התגלגל במוחו במלוא המהירות. "בהתחלה,
אתה מבין, אתה פותח את אספקת המים לשירותים. אתה מקשיב, חמוד?
לפתוח את במים - זה חשוווווב.... מאוווווד..." מלמל לעצמו,
מחייך בטירוף קל באור השמש הבוהק.
נחום עצר לרגע, הביט לרגע אל השמש הקופחת, ואז קיפל את קצות
מכנסיו למעלה. "כן, אני אוהב את השמש הזאת. אתה אוהב את השמש
הזאת, צ'יקיטו?" שאל נחום בקול רם. הוא שתק מספר שניות, מחכה
שקולו של צ'יקיטו יענה לו מתוך ראשו, ואז אמר, "לא, לא, אני
דווקא לא מאוד מחבב חורף." הוא השתתק לרגע, ואז המשיך, "לא
יודע, לא מחבב את זה. לא... מה אני יכול.. צ'יק.. צ'יקיטו...
אוי, למה אתה צועק עכשיו?! כן, אתה כן צועק! צ'יקיטו, אתה כן
צועק, אתה גומר לי את האוזניים! טוב. טוב, בסדר..." אמר, "בכל
מקרה... איפה הייתי? הא כן, חורף. אני לא מאוד אוהב חורף. קר,
ורוח.. מעיל ו... נעליים... חושך כל כך מוקדם.. אתה יודע, רוב
הפנאי באפילה... ובוץ מסריח כל הזמן... בעצם, אולי בוץ זה לא
כזה גרוע. אבל אין מה להגיד צ'יקיטו, העלים שנשרו - מרהיבים
ביופיים." הוא עצר לרגע. "היי, אני יכול לכתוב מזה שיר!" אמר,
מתרגש.
הוא פסע לתוך המבנה. צעדיו הדהדו בחלל הגדול. לפתע התחיל לצחוק
- תחילה בשקט, אך לאט לאט צחוקו התחזק. הוא פתח את ברז המים
הגדול עד הסוף. מים החלו להציף את הרצפה במהירות. נחום ברק אסף
את כליו, והחל לרוץ הרחק משם, לא מסתכל לאחור.
סצינה תשיעית - מי הציף את ה....?
בוכמן חזרה מביתו של בועז, מרחפת וזוהרת להנאתה. היא החליטה
ללכת לחפש קצת אנשים בשכבה, אך להפתעתה, השכבה הייתה נטושה.
במקום זה, היא שמה לב לכמויות מים שמציפות את המרווח הבוצי בין
הברכות לאשקוביות. היא שפשפה את עינייה, שפשפה שוב ואז צעקה -
"יס, מיייים!!". היא רצה לחדרה וקראה להדר. "את חייבת לראות -
יש מים בחוץ!"
"מה מים?" אמרה הדר, מתבשמת לה בבושם חדש.
"מים! יש מים!" קראה בוכמן, מחליפה במהירות לבגד ים.
"מים?" שאלה הדר, "מישהו הביא מים לבחוץ?"
"נו כבר, בואי תראי!" בוכמן גררה את הדר אל מחוץ לחדר לאחר
שסיימה להתלבש. הן גילו שם את מעיין, אניש ואמוץ, שעמדו ודיברו
על המים החדשים שהופיעו פתאום. "ווי..." התלהבה הדר, ורצה גם
היא להחליף לבגד ים.
לפני שהגיעה לחדרה היא שמה לב לאבישג, שבדיוק יצאה מחדרה. "יו
אבישג," קראה בהתרגשות, "את חייבת לבוא, יש מים בחוץ!!!1 שימי
בגד ים ובואי!!".
"לאאא... אני לא יכולה... ", אמרה אבישג, "באמת....". באופן
מוזר, היא התכווצה לה מרגע לרגע. נראה כאילו הגוף שלה איבד נפח
עם כל מילה שאמרה.
"נו, אבישג! מה אכפת לך מכולם?! בואי!", קראה הדר.
"לא, באמת..." אמרה אבישג, "אני חייבת לרזות עוד... הגוף שלי
נראה נורא... באמת... אני שוקלת 22 קילו!... אני חייבת להוריד
לפחות עוד 7... כאילו, תסתכלי עליי...".
הדר הסתכלה עליה. "אני חושבת שאת משוגעת." אמרה, מושכת בכתפיה.
היא הרימה עוד איזה גבה או שתיים כדי להדגיש את אוזלת היד, ואז
הלכה.
מעיין ואניש עמדו בשקט, מסתכלות במים. "אני חושב ש.... מישהו
פתח את הברז של המים..." אמר אמוץ, מעביר את משקלו מרגל לרגל.
מעיין הביטה בו. "נו שיט.." אמרה.
"אתם חושבים שזה יפסיק בקרוב?" שאלה אניש.
"אין לי מושג," ענתה מעיין.
בינתיים הצטרפו אליהם צדוק ועידן. מוסלי יצא מהחדר של גפן,
לאחר שלא מצא אותה.
"מה זה, מי הציף את ה....?" תהה.
החבורה עמדה והביטה במים המצטברים. לפתע נתי הגיע. "שיואו!
מים!" קרא. "ראיתם?" שאל אותם. הם העיפו בו מבט לרגע, ואז הפנו
את מבטם חזרה למים.
"בואו נתקשר לעפרי," הציע פולקמן שבדיוק הצטרפה. "הוא בטח יידע
מה לעשות..."
"אי אפשר," אמר אמוץ, "הוא אצל חברה שלו. נשארה רק איריס
באיזור...."
"ואיילת?" שאלה אניש.
"תאילנד."
"תאילנד?! תאילנד תאילנד?!" שאל נעם בקול. "מה יש לה לעשות
בתאילנד?..."
מקובר, שהופיע זמן קצת קודם לכן, גיחך קלות - "אתה יודע, כל
ההיפים האלה...", אמר. נעם צחקק.
"ומה עם נמנום?" שאלה יהל, משחקת במסטיק שבדיוק לעסה.
"הא, נעמי? היא ברחה מהחדר היסטוריה. אף אחד לא מוצא אותה."
ענתה עדי בן זקן.
אבישג, לוינסקי ועדי חן הצטרפו לחבורה, מצחקקות להן. לפתע
נעצרו, משתאות. "מה זה?!", קראה עדי.
"מים!" ענה נתי, "ראית?!".
מספר אנשים נאנחו, ופולקמן אמרה - "אז מי עוד יכול לעזור?"
"בדקתם אם חנה נחום בבית?" שאלה עדי, "אולי היא תוכל..."
"חנה נחום?", אמר מוסלי, "מה היא תעשה? תייבש את המים עם
ספרים?.. אני חושב שרק אנחנו יכולים לעזור לעצמנו עכשיו."
בינתיים, מפלס המים הלך וגאה. הם הציפו את המדשאה של
האשקוביות, והזדחלו לאיטם אל עבר הברכות והרבינות.
הכ"ד עמדו וחשבו. מדי פעם נדלקה נורה מעל ראשו של נתי. ואז גם
נכבתה. רעיונות נזרקו לחלל האוויר, אך ירדו מחמת החוסר פרקטיות
("מה?... לייבש את המים עם ספרים זה לא כזה רעיון רע...").
לפתע קראה אניש - "אני יודעת!!" - כך היא קראה - "בואו נבנה
ספינה!!".
גבות רבות כווצו בנסיון להבין את ההיגיון המוטרף של רעיון זה.
אבל בעיני אניש, זה היה ברור כשמש. כל מה שצריך לעשות זה לשים
מוזיקה - ארגנטינאית, עדיף - ולהתחיל לבנות. "אז יאללה,"
אמרה, "התחלתם?"
הכ"דניקים עמדו שם ובהו בה. המים הפסיקו להיות מעניינים,
ואניש לבשה מן חולצה קצת שקופה כזאת באותו יום.
"נו?" אמרה אניש, ופנתה לחדרה. תוך שניות נשמעה מוזיקה
ארגנטינאית מלהיבה.
"הא, ותתקשרו למדרשניקים." אמרה בוכמן,
"כן.. אנחנו לא רוצים שהם יבכו ששכחו אותם." אמרה מעיין, "אז
יאללה. מי אחראי על התלבושות?"
נחיל האנשים שהתקבץ לו התחיל להתפנות לכיוונים שונים. חלקם
הולכים עם מוסלי למצוא קרשים, חלקם הולכים עם אמוץ לשרטט את
תרשים הספינה, חלקם הולכים לנגן בגיטרה עם נועם. לוינסקי ולילך
נשארו לשבת על השולחן.
"מצחיק, הא?" אמרה לוינסקי.
"כן, יש בזה משהו." ענתה לילך. "תגידי, מי המדריך שלנו השנה
בסוף? שכחתי.."
לוינסקי הרהרה שניה. "הם הזכירו את השם קודם... ע', משהו עם
ע'. עילה?"
"לא לא, זה משנה שעברה. את זה אפילו אני יודעת..." אמרה לילך,
צוחקת. "זה... נו... עפרי. וואלה."
"כן, זהו. עפרי ואיריס." נזכרה לוינסקי.
"האא, אין עוד אחד? ר', משהו עם ר'. רם."
"לא, זה בכלל שנה הבאה, את לא אמורה לדעת את זה עדיין."
"הא."
"אז... את באה לעזור?"
"לא לא," לילך קמה מהשולחן, "אני הולכת לעשן. את באה?"
"לא," ענתה לוינסקי, "אני הולכת לעזור ל.... כן כן, אני באה."
סצינה עשירית - ד'ה גראנד פינלה!
"הייינווווווווווו........" התחילה גפן.
"עושים אהבהההההההההההההההההההה... .." המשיכו כולם.
חבורת הסביבתניקים צעדה בסך, בוטשת בנעליה את אדמת הלס האדישה.
כולם בהו בזנבה עשוי הפקקים והמיטלטל של גפן. מדי פעם הם מצאו
שירים חדשים לשיר. מדי פעם שירה מצאה עוד ציפור מעניינת לתצפת
עליה. אך עד מהרה הסביבתניקים מצאו את עצמם מתחבאים מאחורי סלע
גדול, בוהים בדמות המאורכת והדקה שעמדה וזרקה אבנים לתוך מן
חבית.
"זה עזרא..." לחש יויו.
"האאאא! אז ככה...." התחילה גפן. כולם היסו אותה. "אז ככה הוא
נראה..." לחשה.
עזרא נראה מאושר. כל קיומו באותו הרגע התמצה בזריקת אבנים לתוך
החבית, ואז הקשבה מלאת עונג לצליל החלליות המצחיק שבקע ממנה.
הוא קפץ במקומו, עיניו מנצנצות בהתרגשות בלתי ניתנת לעצירה.
"תראו אותו..." אמר רוכמן בשקט, "אפשר לתפוס אותו עכשיו...".
"שקט רגע..." לחשה מרים, "הוא הולך לעשות משהו...."
ואכן, כך סתם, עזרא אוריון התחיל לספור. "אחת... שתיים....
שלווווש...." ספר בקול צופן סוד, אך פתאום התפרץ בהתרגשות
בלתי ניתנת לעצירה - "אני נחש-בלי-ראש! אני מלך הגלקסיה! אני
רפיייייייייייייי שקדדדדדדדדד!!!!1" צעק.
הסביבתניקים הביטו אחד בשני בבהלה.
לפתע הרים את ראשו לשמיים. "יו!" צרח, מסוכך על ידיו מפני
האור. עיניו התרחבו בתדהמה. הוא הצביע בהיסטריה על דבר מה
שעופף ליד השמש. "יווווו!!!!", צרח, מקפץ בהתרגשות.
שירה, מוכת הלם ואדרנלין, פסעה קדימה באיטיות. תנועה אחר
תנועה, היא הוציאה את המשקפת מתיקה.
"או אלוהים!!!@!!", צרחה גם היא, "זה בז מלכותי זהבהב שחור
זנב!!!1!!31".
שקט השתרר בזמן שכולם הביטו בשירה. אפילו עזרא אוריון הפסיק
לבהות בדבר הזהבהב זנב הזה. הוא הביט בשירה ובהיסטריה
מכוסת-המשקפת שלה. "משקפת..." מלמל. "אני אוצה משקפת..."
שירה הורידה את ראשה. "אתה לא מקבל את המשקפת הזאת!...",
קראה.
"או כן אני כן!" השיב עזרא, מתכנן לחטוף את המשקפת בכוח.
"הו לא אתה לא..." התגרתה בו שירה, מנופפת במשקפת בידייה.
עזרא אוריון הלך ונהיה יותר ויותר מעוצבן. "את תתני לי את
המשקפת גם אם...."
לפתע נשמע קול הליקופטר קל. הסביבתניקים, שצפו בקרב ההולך
ומתפתח בין שני הצפרים, הרימו את ראשם אל על.
דמותה המעופפת של אלה נגלתה לפניהם. היא נשאה בנאדם בזרועותיה
- נדב עמית, ילד הפלא המעופף.
"ווווווווווווווווווווווווייייייייייייי.......", קראו שניהם,
בעוד אלה מנחיתה את נדב היישר על עזרא.
"ככה מתנהגים?! ככה מנסים לקחת משקפת מצפרית?!!" רתח נדב, סוף
סוף על האדמה שוב. "אתה לא תתחמק מזה!!1 יויו, תוציא את העמוד
מהתיק שלך!! ננק, תוציא את החבל!".
ננק מיהר להוציא את החבל מתיקו, והלך לעזור לנדב הנאבק לקשור
את עזרא. יויו משך מתיקו מוט שהיה גדול פי 2 מהגודל של התיק.
רוכמן הביט בכל זה בעיניים פעורות. "איך היה לך מקום לכל זה?"
שאל.
יויו, ממהר ומתנשף, ענה לו בחטף - "זה תנאי קבלה מוקדם ללהיות
סביבתניק.", אמר, והלך אל ננק ונדב הקושרים את עזרא.
"מה?.." מלמל רוכמן, עדיין תוהה לפשר הדבר.
אלה נעמדה לידו, מביטה בעזרא אוריון הנקשר. "זה תנאי קבלה
מוקדם. אתה חייב להיות מסוגל להצליח לסחוב חפצים שהם פי 3
מגודלו של התיק, ופי 3 ממשקל גופך. נגיד עכשיו יש לי בתיק 5
קילו קישועים, אריזת חיסכון של מרק עוף, וחצי פיל. ואתה לא
רוצה לדעת מה יש אצל יויו." אמרה.
רוכמן בהה בה. ".... 5 קילו קישואים?!"
"קישועים, עם ע'," העירה מרים, חולפת על פניהם.
"כן," אמרה אלה, "אנחנו מכינים מרק קישועים אח"כ. לא אמרו
לך?..."
רוכמן, מביט בה, משך בכתפיו.
סצינה אחתעשרה - הספינה
קצב בניית הספינה התנהל בעצלתיים, על אף המים ההולכים וגואים.
בני השכבה פשוט המשיכו בענייניהם, רק מגובה קצת יותר גבוה. הם
שחו במקום ללכת, ומדי פעם מצאו בצהלה דבר מה שזרקו על הגג של
הברכות מתישהו.
בוכמן, צופה בכל זה ונחרדת, התפלצה סופית.
"אור, אסף," אמרה לשני הנערים שהתמסרו בכדור שדהה על הגג כל
הקיץ, "תעזרו לי לקרוא לכולם. עושים אסיפת שכבה." אמרה, והלכה
משם בצעד מרוגז.
תוך מספר דקות היו כולם על גג הרבינות, צוחקים, מדברים ועושים
דברים שתמיד עושים באסיפות שכבה.
"טוב, תקשיבו," התחילה בוכמן. כולם הפנו את ראשיהם אליה. "אני
לא מבינה למה אנחנו לא עושים כלום. החלטנו לבנות ספינה,
לא?!... יו, אני שונאת את זה שתמיד צריך לנער אתכם!! מה קרה
לקבוצה שהלכה לשרטט את התרשים?" שאלה ואז המשיכה, לא מחכה
לתשובה. "ואיפה אלה שהלכו עם מוסלי?! אוף איתכם!! אנחנו לא
יכולים לבנות כלום בלי הסביבתניקים?!!1"
השכבה חטפה הלם מסויים, כמו תמיד.
"טוב," קם אמוץ עקב מצפונו המציק, "אנחנו באמת צריכים
לבנות..." אמר, מביט לעבר המים שהגיעו לגובה חלונות הרבינות.
"אז בואו נתכנן תרשים עכשיו. שהקבוצה של התרשים תישאר כאן...."
קרא.
המולה קלה החלה, והשכבה התפצלה לה לקבוצות. "יו," אמרה בוכמן
למעיין, "זה היה ממש מהיר הפעם.. אפילו לא הייתי צריכה להיות
אדומה..."
מעיין חייכה במהירות, מתקדמת אל עבר קבוצתו של אמוץ. "אז אתם
מתחילים לבנות?", שאלה.
"כן, נלך." השיבה בוכמן, ולפתע קלטה את יואב ומקובר שהיו על סף
קפיצת ראש לדשא של הרבינות."לאאא!!", קראה, אך זה כבר היה
מאוחר מדי. היא רצה אל קצה הגג, מסתכלת למטה. מקובר וזמל היו
שם, משפשפים את ראשיהם החבולים.
"אז איפה אמרת שהעצים?..." שאל זמל את מוסלי שעמד המום למעלה.
עד מהרה כל השכבה הייתה בפעולה, עוזרת להעלות את בולי העץ לגג
הרבינות, שם החליטו לבנות את הספינה.
פתאום הרים אמוץ את ראשו, קולט דמות לא מוכרת מתהלכת לה בינות
לכ"דניקים העומלים.
"מי זה?..." שאל. כולם הביטו לכיוון אצבעו המונפת.
"אממ... זהההה.." התחיל עמרי. "... זההה...", ניסה שוב. "אין
לי מושג," אמר לבסוף.
"זה נראה לי המדריך החדש שלנו...." אמרה מעיין, מהורהרת. "רם
קוראים לו..."
"אז מה הוא עושה כאן עכשיו?" שאלה פולקמן. כולם הביטו בו ביתר
שאת. "ולמה הוא לא מציג את עצמו?...".
הקבוצה המשיכה להביט, מנסה לראות אם הוא מכיר את עצמו למישהו.
אמוץ, מתנער מכל העניין, אמר לפתע - "טוב! בואו נמשיך. אז יש
לנו את בטן הספינה. מה נעשה עם הסיפון?"
מעיין הביטה בו. "לא הבנתי, למה אתה מנהל את זה?..."
אמוץ התרומם - "כי אני הגזבר!!", קרא באצבע מונפת. "אז מה
עושים בסיפון?" שאל לאחר שהתיישב.
נעם צחק. "סקס!!", ענה.
אמוץ פרץ בצחוק לא נשלט. "כן!!" קרא. "רק צריך שותפה...מעיין,
רוצה לעשות איתי סקס על הסיפון?" מעיין הביטה בו, נחרדת. "לא?
טוב. עדי? את רוצה? גם לא? טוב... הדס, אולי את רוצה? גם לא?!
אוף.... טוב. מישהי רוצה להיות חברה שלי אולי?"
עדי, מעיין והדס העיפו מבטים נחרדים זו בזו. "אני... אני חושבת
שנלך לעזור להם לבנות..." אמרה מעיין. הדס ועדי המהמו מספר
מילים בהסכמה, והסתלקו מהאיזור במהרה.
"אמאל'ההההה!!!" קראה עדי חן לפתע, משפשפת בהיסטריה דבר מה
נעלם מכתפיה ומידייה.
גולומב הביט בה, "מה קרה?"
"הולך עליי משהו!!!!1 אמאל'ההה!!! תוריד אותו ממני!!!1
איכס!!11 איכס!121" .
לוינסקי הלכה לעברה. "מה, הולך עלייך משהו?" חייכה בערמומיות,
"אולי זה אסא...?"
"מה אסא?...." שאלה עדי בחלחלה.
"אסא... הזיקית השקופה... אולי הוא על הכתף שלך עכשיו... אולי
הוא הולך על הרגל שלך..."
עדי הביטה בה, ולוינסקי יכלה לראות איך עיניה של חברתה מתרחבות
בהיסטריה. "אסא?!!", צרחה, "אמאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!!!11".
לא הרבה יאמינו להמשך הסיפור, אך למען האמת סיימו בני כ"ד
לבנות את הספינה בערך חצי שעה אחרי שהתרשימים היו מוכנים.
מעיין הלבישה את כולם בתלבושות הספינה שלהם ("מה?! אנחנו
הולכות ללבוש את זה?!1", קראו מרבית הבנות), וכולם עלו על
הספינה אחר כבוד. מעיין, עומדת על הסיפון ומחזיקה מגהפון,
התבעתה לפתע. "איפה יהל ועדי?!!1", קראה בפאניקה.
לפתע הופיעו השתיים, שוחות בשביל בין הברכות למגרש טניס. הן
טיפסו במהירות על הרבינות, ונכנסו לספינה.
"קה, כפרה?" שאלה יהל כשעלתה לסיפון.
מעיין הביטה בה במבט חורש רעות. "איפה הייתן?!"
"זאת אשמתה!!" קראה עדי, מצביעה על יהל וקופצת, "היא רצתה שאני
אשחה איתה. אבל רגע," אמרה בציניות, "אני לא מבינה... ממתי אתם
מחכים למדרשניקים? זה ממש בושה! באמת..."
"זאת אשמתה!!" קראה עדי, מצביעה על יהל וקופצת, "היא רצתה שאני
אשחה איתה. רגע," אמרה בציניות, "אני לא מבינה... ממתי אתם
מחכים למדרשניקים? זה ממש בושה! באמת..."
מעיין הביטה בה, "רגע, היית צינית עכשיו?"
עדי צחקקה, זזה בחוסר מנוחה, "כן...".
"הא. טוב! כולם על הספינה סוף סוף?!... יו-פי... אז יאללה,
תחליקו אותה!"
הספינה החליקה לאיטה מהרבינות על קרשי עץ שהציבו קודם בני
השכבה, וצפה על פני המים. השכבה כולה הריעה.
פתאום נשמעו קריאות מחדר 27 - "רגע!! רגע!!". ג'ואי הופיעה,
מחזיקה מצלמת וידאו גבוה מעל פני המים, ושחתה במהירות לעברם.
"אוף, נו!! רציתי לצלם את זה! אתם יכולים למשוך אותה בחזרה
למעלה? אני חייבת לצלם את זה..!!"
"ג'ואי, תעלי כבר!!" צעקה מעיין, ומוסלי זרק לה סולם חבלים
שהכינו קודם.
"אוף." אמרה ג'ואי במלוא אכזבה, ועלתה בסולם אל הספינה.
סצינה שתייםעשרה - ד'ה גראנד פינלה II !
בחזרה לנחל צין. חבורת הסביבתניקים כולה הסתדרה סביב עזרא
ויויו בחצי עיגול. יויו פסע קדימה, מנער את הראסטות מסביב
לראשו, כך שכולן עמדו באופן מפחיד. הוא העמיד את המוט שהוציא
מתיקו מול פניו של עזרא. "מזהה?", שאל.
עזרא, קשור כולו, הזיז חתיכת חבל שהייתה תקועה מול עינו.
"זה... זה מוט מגן הפסלים שלי!!" קרא, נעלב.
"נכון מאוד!", השיב יויו. "המוט השביעי. זה שעומד לבדו ומסתכל
בנוף. כבר אמרתי לך איזה יצירת אמנות עמוקה זו בעיניי?"
עזרא מלמל תשובה, מתכנס בתוך עצמו.
יויו ונדב העמידו אותו על רגליו. מרים צעדה למרכז המעגל.
"אנחנו הולכים לקשור אותך עכשיו לעמוד," אמרה בקול מאיים,
ידייה על מותניה, "לתקוע אותך באדמה ולהשאיר אותך כאן עד שיוני
הפקח ימצא אותך."
הסביבתניקים כרעו ברך לשמע שמו של הפקח. עזרא הרים את מבטו
אליהם.
"מה אתה מסתכל?!!1" צעקה גפן, זנבה מיטלטל אנה ואנה בעצבנות,
"תשפיל מבט!!1".
מרים פסעה קדימה. "ותשאל אותנו למה נתקע אותך באדמה, עזרא
חמודי?" אמרה במתיקות מעושה.
"למה...?" היסס עזרא, ידיו נקשרות מאחורי העמוד.
"בגלל הפסל המזוויע הזה מול הביתספר!! מה חשבת לעצמך?!" התרתחה
מרים. "קקטוסים באמצע שום מקום?! אתה יודע איזה יופי היה שם
קודם?!! איזה מן סוג של אגואיזם צריך כדי לעשות דבר כזה?!!1 רד
לעשרים!!!!111"
שירה, מרוחקת מהחבורה מספר מטרים, עדיין תצפתה על
הבז-מלכותי-זהבהב-שחור-זנב. "יו, אני חייבת לצלם את הציפור
הזאת, " מלמלה לעצמה. לפתע שמעה קול חשוד... מן קול של המון
מים שזורמים בעוצמה. היא הפנתה את המשקפת שלה לכיוון המדרשה,
ואז הורידה אותה לאט לאט, בהלם.
היא צעדה כמה צעדים כושלים לכיוון החבורה, מצביעה לכיוון
הסרפנטינות ומתנשמת בהתרגשות. "האאא..." ניסתה. "האאאאאא.....
חבר'ה....", אמרה בנימה חטופה, מנסה לשאוף עוד אוויר לקרביה.
גפן הבחינה בשירה ועקבה בעיניה אחרי אצבעה המושטת. "הולי
פוקימון!!1" קראה גפן. "זה הרבה הרבה מים שבאים בכיוון
שלנו!!"
פאניקה מסויימת אחזה בקבוצת הסביבתניקים שבנחל צין.
"לברווווווווווווווווח!!!" קרא יויו. כולם אספו את תיקיהם ואת
עזרא והעמוד ופצחו במרוצה מטורפת לעבר אחת הגבעות שבשולי הנחל.
"שירה?" אמר יויו לפתע בכל ההמולה, מביט בחולמניות מסביבו.
נראה היה לו שהזמן נעצר סביבו. צעדי הריצה שלו נראו ארוכים
ורכים יותר, הצבעיים פסטליים יותר. קול המים הגועשים התעמעם.
הייתה הרגשה של ענן.
"כן?", ענתה שירה. יויו נראה לה מטושטש לחלוטין. הראסטות שלו
קיבלו איכות נוזלית כלשהי, ונראה היה שהבגדים שהוא לובש מרצדים
ומשתנים כל רגע - מחליפת טוקסידו ועד לתחתוני טאנגה זרחניים.
"שירה, חשבתי על משהו... " הוא אמר, קולו רחוק ומעורפל, "את
יודעת... את יודעת למה ראש השנה קשור לשמש?"
שירה הביטה בו, מרימה גבה.
"או שזה בננה?" תהה.
מרים רצה לעברה ולחשה - "הוא נכנס לבועת מוזרות. זה משהו במרקם
הזמן והחלל. הם בטח עוד לא הגיעו לחומר הזה בפיזיקה."
"האאא, הא, אוקיי." הנהנה שירה, מביטה לעברו בחשש.
"יויו," אמר נדב כשהגיעו לראש הגבעה, "אתה מכיר את השיר הזה של
הלהקה ההיא, ונג'ליס?
ממממ-המממממ-ממממממ-המממממממ-מממממ-ממממממ...?", זמזם נדב.
יויו לא ענה. במקום זה, הוא ספר עננים. "תשע!" הכריז לבסוף
באושר.
"יויו?" שאל נדב, ואז משך בכתפיו. הוא הסתובב אל הסביבתניקים
האחרים. "אתם מכירים את השיר הזה? הוא מתנגן עכשיו."
הסביבתניקים הביטו בו בחוסר הבנה טוטאלי.
"נו נו, תקשיבו....", אמר. ואכן, השיר ההירואי התנגן לו
באוויר, מתגבר על געש המים המתקרבים.
כולם נשאו את עיניהם לכיוון הסרפנטינות.
ספינה גדולה ומרשימה, עשויית עץ מהודר (בחסות אבא מוסלי),
הגיחה מעבר לסיבוב האחרון של הסרפנטינות. היא שטה באציליות,
מלווה בנעימה מעוררת הגאווה של ונג'ליס.
"מה החרא הזה?" שאל רוכמן את השאלה המתבקשת.
ככל שהספינה התקרבה, יכלו הסביבתניקים לראות שעל סיפונה מקפצים
בסביבות ה-30 אנשים, מנופפים בידיהם לעברם וקוראים להם. לפתע
שמו לב שמלבד הנעימה הנוסטלגית של ונג'ליס, היה עוד שיר ברקע.
שיר מוכר. שיר קליט.
"אוי לא...." אמרה מרים.
"אוי לא...." אמר נדב.
"אוי לא..." אמר רוכמן.
"סוכככככרררררר.........." הגיע קולה המסלסל של שירי מהספינה
הנישאת על הזרם.
"אוי לא..." נשמעה צעקתה של יהל.
"את הולכת ואני נשאאאאאאאארר...." המשיכה שירי בסלסוליה.
"הכביסה אשר על שפת הים..." המשיכה ג'ואי, בלי לדעת למה.
הספינה, מלווה בשתי נעימות אלה, המשיכה להתגלגל במורד הנחל.
לאחר כמה דקות הספינה היא הגיעה אליהם, ונעצרה כשנתקעה במשהו
מתחת לפני המים. בני כ"ד קפצו למים וחתרו עד שהגיעו לגבעה עליה
עמדו הסביבתניקים.
"היי חבר'ה," קראה עדי בן זקן כשהגיעה לגבעה, "אני חושבת
שראינו איזה ט'ניק תקוע על גבעה בנחל חווארים..."
"כן," הוסיפה עדי חן, "כנראה שהוא שם מאז ההשבעה..."
"באמת?" התפלא נדב.
"כן." ענתה עדי חן, "אבל אני לא רוצה לדבר על זה."
קול גרגור מוזר נשמע לפתע.
"תראו, שם!" קראה אניש, מצביעה על צוק המדרשה. דמותו של נחום
עמדה שם, צוחקת בטירוף עם מסור חשמלי ביד.
לפתע, שתי דמויות רצו לעברו, מפילות אותו על הקרקע.
"באמת, האאמ, נחום, כמעט דרכת על איסופוד!" נשמעה הקריאה.
"אנחנו עדיין מסטולים, סול? סוללללל? סול למה אתה עולה
למעלה?"
"האאאמממ... זה לא אני שעולה למעלה, עופר, זה אתה שנופל...."
קול נפילתו של הענק עופר שמואלי-ל"ס על אדמת הצוק הרעיד את
השטח במאסיביות. רגליהם של כל הנוכחים רעדו תחתיהם, בעוד סדק
גיאולוגי עתיק יומין נפתח באמצע נחל צין. הסדק שאב לתוכו את
כל המים, וספינתם של בני כ"ד נשארה עומדת לה על ראש גבעה לבנה
קטנה שמעתה תיקרא אררט.
"אלוהים!" קראה פולקמן, "רשאד הולך ליפול לתוך הסדק!!". ואכן,
רשאד היה תלוי על שפת הסדק, מנסה בכל כוחו להעלות את עצמו
למעלה.
כל בני כ"ד נהרו במורד הגבעה בניסיון לחלצו. לפתע, דמות כתומה
זוהרת הופיעה בשמיים.
"אני אעזור!!@" קראה הדמות.
"שיואו, זה סופר-אאאאה-מן!!!" קרא נועם בהתרגשות.
"כן בני, קראתם לי?" אמר עזרא, סופר-אההה-מן, בשרמנטיות.
"העאאאאא, אני לא מוצא את המפתח ל...."
"די די די." אמרה הדס, "נמאס. עשינו את זה כבר בט'. סופר-עזרא,
רשאד תלוי על שפת התהום והוא ימות אם לא תעזור לו!!".
הסופר-עזרא עיכל את הבשורה ומיהר לעופף אל רשאד. הוא הרים אותו
משפת התהום במהירות שיא, נחת בחזרה לאדמה, ונופף בגלימתו קצת.
"לא קל להיות גיבור..." מלמל לעצמו.
רשאד התיישב על הרצפה, רועד כולו. "איך אני אוכל לגמול לך,
סופר-אאאהה-מן?", שאל, נרעש.
"לא הרבה... רק האאאאא... מישהו מכם במקרה חטף את אח שלי?
אההההה, לא כדאי לכם לשקר, בגלל שיש לי כוחות סופר-עעעעעעזרא,
אז אהההה, אני יכול לראות מתי אתם משקרים."
"וגם להריח," הוסיפה לוינסקי.
סופר עזרא הביט בה. "כן.. גם להריח," הנהן. "נחיר שלישי
והכל..."
שתיקה קצרה השתררה בין חברי הקבוצה.
"המממ.." אמרה מרים, "האמת שכן חטפנו אותו...".
"כן..." המשיך ננק. "הוא עיצבן אותנו. כל הפסלים שהוא
בנה..."
"כן, הם..." השלימה שירה, "הם נורא הממממ.. צרמו לנו.."
"כן, האא, צרמו לנו... בעיניים.." אמרה גפן.
"בכלל," הוסיף יויו, "היינו חייבים, הוא... תיכנן לבנות פסל על
האא.. הר צרור..."
סופר-עזרא הביט בהם בחומרה. "אני לא מאמין... האאא, טוב,
בהתחשב בדמויות הפועלות, הייתי מצפה שתעשו דבר כזה.. אבל לצפות
שתעשו דבר כזה? בחיים לא הייתי מנחש."
הסביבתניקים עמדו חפויי ראש. שאר השכבה עמדה מאחורי עזרא
ותכננה להכות אותו בראש עם מחבת.
"טוב," אמר עזרא לבסוף, "האאאעעע.... הייתי צריך לצפות שזה
יקרה בסופו של דבר. היו הרבה תכניות לחטוף את אחי. ולמען ה...
האאא... האמת," לחש, מעיף מבט צדדי אל עבר אחיו, "גם אני חשבתי
על זה לא מעט פעמים. טוב נו." סיים. הוא הרים את אחיו הקשור
לעמוד. "בוא עזרא," אמר, "הולכים."
הסופרמן ואחיו פסעו אל עבר האופק, כשמפעם לפעם נשמעו שאלות כמו
- "ומי האידיוט שבנה את הגבעות ליד הצוק ואף פעם לא סיים? ומי
האידיוט שבנה פסל חסר פואנטה על שם תקופה גיאולוגית?"..
לפתע קרא רוכמן אחריהם - "היי, עזרא! רוצים להצטרף אלינו למרק
קישואים?"
"קישועים, קישועים," אמרה מרים, "עם ע'...".
העזרא הביטו אחד בשני, וקפצו בשמחה. "עזרא!", קרא עזרא אוריון,
"אתה זוכר איך שהיינו אוכלים את המרק קישועים של אמא? ואיך אתה
היית מסנן מים בחול ואני כל הזמן פיסלתי איתו פסלים בסלון?"
"כן, הא?" התרגש עזרא, "ואיך אמא הייתה מתפלצת כל פעם שהיא
הייתה רואה את זה? הווו, אלה היו הזמנים הטובים...." נאנח
בהנאה. "זאת הייתה הפעם הראשונה שהתוודעתי לתהליך סינון המים.
אז, כשעוד לא חלמתי בכלל על התהליך השניוני... והשלישוני...",
אמר במלוא נוסטלגיה, "כשהייתי תמים ובתולי כמאגר מים פוסילי."
העזרא התחבקו באחווה משפחתית, ופסעו אל עבר בני כ"ד. אלה החלו
זה מכבר בפעולות הכנת המרק, בניצוחו של מר עמוס חרותי. כלב אש
הודלק, קרשי חיתוך נזרקו באוויר, קישועים עפו לכל עבר, ועד
מהרה מרק הקישועים היה מוכן.
עזרא אוריון, עצוב על אף פרץ הנוסטלגיה, פנה אל אחיו בשנית.
"עזרא, אני לא מבין מה אתם רוצים ממני. מילאתי צורך קיומי.
ובכלל, הפסלים האלה הם לא עד כדי כך מכוערים... אני דווקא חושב
שהם מוסיפים המון למדרשה."
סופר עזרא הביט בו. "מה אני אגיד לך, אחי... אולי כדאי שתתמקד
ביצירת קרניים גלקטיות. נראה שזה לא מפריע לאף אחד."
עיניו של עזרא נצנצו. "אתה זוכר את זה?! איך הם קראו במיוחד לי
כדאי לעשות את המופע קרני-אולטרה האלה? כלכך התרגשתי! הייתי
חולם על זה כל לילה כשהייתי צעיר...", אמר, ושקע בזכרונותיו.
השכבה התיישבה על האדמה במעגל, שלפה צלחת וסכו"ם מאיפשהו
והתכוננה לאוכל. דיבורים למיניהם התחילו, ואלה ועוד כל מיני
אנשים קמו לחלק את האוכל.
"היי עזרא," קראה הדס לאחר שהביטה בו שניה, "לא באתי לשיעור
היום, הייתה לי... האאאא... מיגרנה."
סופר עזרא, חצי בהלם, ענה - "לא! באמת? חבל... פספסת שיעור
מאוד חשוב."
הדס העיפה לעברו מבט. "שיט," הפטירה.
עזרא, עדיין קורן עקב הצלחותיו האחרונות, המשיך לדבר במהרה.
"אתם יודעים," אמר, "יש מדענים שטוענים שהאא... שהחיבור הדו
קוטבי של המים לפחמן הוא-הוא בעצם הסיבה לאפקט החממה! הייתם
מאמינים? זה.. האאאאאא.... משהו שנקרא מומנט די פול... אתם
יודעים, פול.. קוטב.. מומנט.. האאאאאאאאאא.... מומנט זה מכפלת
המאסה של גוף במהירות שהוא נע בה.. נו, אתם הרי כבר יודעים את
זה. אז מסתבר שמה שהכי משפיע על המומנט די פול, זה נפיחות של
איזופודים! ואיך כל זה קשור למים, אתם שואלים?! האאאא..... אז
מסתבר שהמים שבהם משקים את שדה צין, מלאים בחומרים נוטריינטים.
כל הפוספטים, האא.. הזרחן... המינרל P... לא חסר, באמת. אז מה
שקרה זה שהאיזופודים, שקיבלו מנת יתר של כל החומרים מעודדי
הנפיח...."
"עזרא!" קראה דמות גדולה שהגיחה לפתע מהסדק.
כל השכבה והעזראים הסתובבו. עמדה שם דמות גדולה מאוד עם
משקפיים ועיניים.
"עזרא, זה שהם תלמידים לא אומר שאפשר לזיין להם ת'שכל." אמרה
הדמות.
"אבל באמת, גיא, זה... האאאא... חומר מאוד חשוב..." ניסה עזרא.
צבעי השמש הבוהקים דהו במקצת מחליפת הסופר-אאאאהה-מן שלו. "זה
חומר מציל חיים...! מה אם יום אחד הם יהיו תקועים בשדה צין,
ישמרנו האל, ויאכלו.... האאאאא... ויאכלו איזופודים מתוך טירוף
דעת? אתה יודע איזה פליצות יהיו להם אחר כך?! אתה מוכן לקחת
אחריות על ילד כזה?!@".
גיא, ידיו על מותניו, ענה לבסוף - "בשיחות שהיו לי עם בני
השכבה, אני יכול לחתום לך, הם לא יאכלו איזופודים. כ"ג היו
אוכלים איזופודים. כ"ג גם היו זורקים איזופודים אחד על השני אם
היית מביא להם את זה בתור ארוחת צהריים. אבל כ"ד לא. למען
האמת, הייתי מתפלא אם כ"ד היו עושים משהו בכלל..."
בעוד גיא ועזרא ממשיכים את הדיון המעמיק, בני כ"ד פנו הצידה
כדי לנסות להתמודד עם העניין.
"רגע, אז מה הוא בעצם אומר?.." תהתה הדר. "הוא בעדנו או
נגדנו?".
בני כ"ד התחבטו בעניין במשך כמה שניות. נתי חבט את ראשו ברצפה
כדי לא להיות שונה.
"טוב... אני לא יודעת..." אמרה שיר, "אם נניח שהסדק זה הפתח
לגיהנום, אפשר יהיה להגיד שגיא הוא השטן. ז"א, לפי נרניה
והמיתולוגיה הנוצרית כמובן."
"שיר, עוד פעם נרניה?..." קראה עינת, "צאי כבר מהארון... תחזרי
אלינו..."
"לא לא, היא צודקת..." אמרה גפן, "מי שיוצא מהפתח של גיהנום
חייב להיות השטן. ז"א, זה בדיוק כמו בבאפי, ציידת הערפדים!!
וואי, אז זה בעצם אומר שכאן זה סאנידייל!!"
"יו, באמת!" התלהבה שיר. "אז אולי גיא הוא וויסלר?"
"שיר, הו ד'ה פאק איז וויסלר?1" קראה עינת, כמעט מורטת את
שערותיה.
"וויסלר? איכס!" ענתה גפן, "אם כבר מישהו, הוא יהיה המנהל
השטני של ביתספר!!".
כולם הביטו עליהן. אמוץ צעד קדימה, מאבד את סבלנותו. "אתן
חייבות לנהל את השיחות האלה בארוחת ערב?! ומה אם לא כולם
רוצים לשמוע על באפי ועלילותיה?!"
"אמוץ, יש לנו זכות לדבר על מה שבא לנו!" התעצבנה גפן.
"הא באמת?!"
"באמת!!1"
"באמת?!?!"
"באמת!!!1"
בעוד גפן, שיר ואמוץ ממשיכים את הדיון המעמיק, פנו שאר בני כ"ד
הצידה כדי לנסות להבין את העניין קצת יותר.
"אז מה נסגר איתו?" תהה נדב מחדש.
"מה נסגר עם מה? אני בכלל לא מבינה מה אתם תופסים ממנו כלכך."
אמרה מעיין, מנופפת בגבותיה. "תעשו מה שבא לכם." אמרה והלכה.
"לא, באמת," אמרה הדר, "מה זה משנה אם הוא אוהב אותנו או שונא
אותנו?".
"לדעתי זה מאוד משנה," אמרה חגית. "לדעתי הוא היה אחלה איתנו,
ואנחנו צריכים לתת לו קרדיט."
"מי אמר שהוא היה אחלה?" הביע מקובר את דעתו המהפכנית.
"הוא לא היה אחלה?!" התפלצה חגית, "בטח שהוא היה אחלה!!",
קראה. היא הביטה אל מקובר כדי לראות אם דבריה הגיעו אליו. הם
לא. "מחלת נפש...." מלמלה לבסוף.
"מה כלכך מחלת נפש בזה?!" התרגזה הדר, "אין לאנשים דעה להביע
את הזכות שלהם?!1"
"כן, אבל למי דעה מהאכפת שלהם?!"
"מה זאת אומרת למי דעה מהאכפת שלהם?! לי!!"
"יופי!!11"
בעוד חגית, הדר ומקובר ממשיכים את הדיון המעמיק, פנו שאר בני
כ"ד הצידה כדי לנסות לברר את העניין עוד קצת.
"אז מה אתם אומרים: גיא - מלאך או שטן?" הקשה תומר.
"אני חושבת שהוא מלאך בגוף של שטן." אמרה מרים.
"ואני חושב שאת טיפשה." הכריע צבי. מרים הביטה בו, נעלבת.
"בוא'נה, תרגעו..." אמרה ג'ואי.
"מה את מתערבת בכלל?!" אמר תומר.
"תשתוק, תומר!!" נסחפה גם שרון.
"אל תתערבי גם את!!1"
"כן?! ומה תעשה לי אם אני כן אתערב?!!1" איתגרה אותו שרון.
אני... אני.... אני לא אשב לידך בחדר אוכל יותר אף פעם!!!!1".
ההמולה עלתה על גדותיה.
"סטטטטטטוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווופפפ!"
צרח נעם לבסוף. אבישג עמדה להתחיל עם האקורדים של Where Is My
Mind, אבל נעם הפסיק אותה. "יש לי רעיון." אמר, נרגע קצת. "אם
גיא הוא לא השטן, אבל עדיין הוא יוצא מתוך הגיהנום - זה בטח
אומר ש...."
"שאנחנו בארץ עוץ?" אמרה ג'ואי, מיואשת.
"לא לא." נעם תקע בה מבט מעוקם גבה. "לא. זה בטח אומר ש---"
"שאנחנו לא קוראים אותו נכון והוא בעצם שטן מהלך?" הציעה הדר.
"לא, נו, תשתקו!" קרא נעם. שלז, עם משקפי שמש ולוק מאבטחי
במיוחד, השתיק את כולם. "תודה." אמר נעם בקשיחות. "זה בטח אומר
ש...."
"נו, תגיע כבר לפאנצ'ליין!!" אמר עמרי, מחכה על התופים.
"טוב. זה בטח ---" עצר נעם לרגע, "זה חייב להיות רק באג
2000!!!1"
<סטאגאדיש>
ריח חריף של שנינות התפשט לכל עבר.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.