אשר חששתי קרה, את התקשרת רק לדקה. זה לא שהיה לך מה להגיד,
אבל אמרת שתתקשרי. בעצם אולי היה עדיף שלא תתקשרי? צלצלת לדקה
ואמרת: "מה נשמע? איפה הנעליים שלי? אני אדבר אתך יותר מאוחר".
אני לא יודע מה לעשות: להכניס את הכל לפרופורציה? להתעלם
ולהגיד שיהיה בסדר?
כזה פער וקיצוניות למול דברייך פוגע בי עמוק ועומד בסתירה
מוחלטת למעשייך (או שמא?)

העצבות אוכלת בי כל חלקה טובה, אני פשוט נקרע. לא מסוגל להגדיר
לעצמי מה אני רוצה, אבל יודע בדיוק מה אני מרגיש. ואז נראה
שתמיד קופץ משהו בלתי צפוי. נשמע מבולבל? זה באמת כזה.

האמת שכעת, לאחר הפסקה של מספק דקות אני מרגיש הרבה יותר טוב;
אני פשוט נזכר באתמול בערב ובשאר הזמן שאנחנו ביחד.