-סוף העולם מזרחה-

התחלתי לצחוק למראה הפנים שנגלו מתחת לגלימה הירוקה המשונה.
חשבתי באותו הרגע שאני הוזה, או יותר גרוע מזה, מת. העיניים
החומות ננעצו בי בכעס שניראה לי די מזויף. השיער הכסוף-שחור
החליק מאחורי ראשה והמשיך כמפלים של כספית טהורה אל מעבר
לראייה שלי. נשכבתי על המיטה שלי והסתכלתי על תקרת האוהל,
מתעלם מהמבט הזועם של סירן. "תשבי אם את רוצה, אף אחד לא מונע
את זה ממך," אמרתי לה בשעשוע קל, יודע טוב מאוד שזה מעצבן
אותה.
"לא השתנית כלל במשך שלושת השנים שחלפו, אתה אותו וולף ארור
שתמיד היית!" לפי הטון שבו היא דיברה היה ברור טוב מאוד מה היא
רוצה לעשות לי. אך כנראה בגלל לירנה היא רק יצאה בסערה מתוך
האוהל שלי מבלי להוסיף מילה.

"טוב," התיישבתי על קצה המיטה שלי עם רגליים משולבות. "תסבירי
לי כיצד הבאת אותנו לכאן." חייכתי חיוך קל ומריר, לא ניסיתי
להסתיר ממנה דבר. היא רק השיבה לי מבט חסר הבעה, מה שאמר לי
שהיא מחשבת את צעדיה, או לפחות ממתינה לי שאעשה טעות ואחליק על
הזעם שלי. במשך זמן שניראה לי כנצח, שתקנו שנינו. אילו היה לי
את הזמן והרצון, אולי הייתי ממשיך עם משחקי המלחמה הקטנים שלה.
אך בזמן שכזה... העדפתי לנדוד לארץ החלומות ולהמתין לבוקר
לעלות שוב על היער המכושף הזה. "אם אין לך כלום מה לומר לי,
אני מבקש מ... לא, אני מורה לך לעזוב אותי במנוחה עד אשר תהיי
מוכנה לענות על כל שאלותיי." חייכתי לעברה חיוך מריר נוסף לפני
שנשכבתי שוב על המיטה בשיא הנוחות שיכולתי בהתחשב במצב שהייתי
בו. היא השמיעה כחכוח קל מגרונה כדי לגרום לי לקפץ כמו הכלבלב
הקטן והמסכן שתמיד הייתי בשבילה, אך לאחר כמה פעמים שהיא כחכחה
בגרונה ולא הגבתי, היא הבינה את הרמז. "אתה זוכר את האגדות על
התקופות הקדומות יותר, נכון?" החלטתי לא להגיב לעלבון שהיה כה
בולט בשאלתה. "אני מניחה שאתה זוכר," היא המשיכה כאשר לא השבתי
לה על השאלה. "אז אתה זוכר שהייתה אימפריה בגודל כזה עצום שכדי
להגיע ממחוז אחד לשני לקח לפחות שבועיים אם לא שלוש. ולקח
לאנשים להגיע עם סוסים בלבד מקצה אחד של הממלכה לקצה השני כחצי
שנה." עד כה היא חזרה על מה שכל ילד בן שבע כבר צריך לדעת.
"לכן יצרו בעבר הקדום קשתות מעל לדרכים העיקריות, כדי לשגר את
האנשים ממקום למקום."
"ואנחנו עברנו לפני למעלה משלושה בקרים דרך הריסות של מבנים
מסוג זה. לא ידעתי שהם עדיין שמישים."
"מה עוד תירצה לדעת?" היא התעלמה מכך שקטעתי את דבריה.
התיישבתי על המיטה שלי והסתכלתי לה לתוך עיניה עם פנים מתרות.
"מה סירן עושה כאן?" היא השיבה לי מבט חסר הבעה שכבר החל
להימאס עליי. "אל תגידי לי לשאול אותה, כי ברור שלך היה חלק
בעניין!" צעקתי עליה בזעם מיד כשראיתי שהיא עומדת לנסות להתחמק
מלענות לי.
"יש לה כישורים אדירים, ויכולות מדהימות במיוחד בכישוף. לכן
חשבתי לעשות אותה שוליה של..."
"אל תנסי לשקר לי, כלבה ארורה שכמותך!" דפקתי בעוצמה עם אגרוף
ימין על השולחן, ואז הבחנתי גם שאני כבר נעמדתי מרוב זעם אל
מול לירנה. "תספרי לי למה את באמת צריכה אותה, או שתסתלקי
מהאוהל שלי לכל הרוחות ותתני לי לישון בשקט!" לא יכולתי לעצור
מהזעם לבעבע מתחת לנפשי, לא יכולתי למנוע מעצמי מלכעוס על
לירנה שהיא כל הזמן חייבת לתמרן אותי כדי לקבל את מבוקשה. כי
ככה היא אינה טובה יותר מגלדסטון וההכנות שלו לקראת 'הגיבורים
המופלאים' המקוללים שלו. לירנה המשיכה להביט בי עוד דקה או
שתיים, ואז קמה ממקומה. "פגשת את הצל שלנו?" היא שאלה אותי
כבדרך אגב, אני רק הנהנתי בראשי כדי לנסות לא לצעוק עליה. "האם
הוא עלול להוות לנו בעיה?" היא שאלה אותי כך ששמעתי חשש קל
בקולה המתון. היא רצתה את הכוח, כמעט בכל מחיר. גיחכתי קצת
במרירות וכיביתי את הנר שהיה דלוק על השולחן. "את יודעת כיצד
לצאת," אמרתי לעבר החשיכה שהשתררה באוהל ונשכבתי על המיטה שלי.
אפילו לא שמעתי אותה קמה מהכיסא שעליו היא ישבה, רק ראיתי את
כנף האוהל מוזז הצידה ודמות אפלה בשמלה יוצאת מתוך האוהל.
כששכבתי על המיטה ניסיתי להיזכר בכל מה שאי-פעם קרה לי עד רגע
זה, מי כל האנשים שהיו חשובים בחיי, ולעיתים, בהיסטוריית
העולם.

חשבתי להתחיל דווקא עם לירנה טורמור, בחורה צעירה יחסית. בסך
הכל בת עשרים ושתיים כאשר התחילה ללמוד כישוף מתקדם לפני חמש
שנים בסך הכל. היא באה ממשפחת טורמור המפורסמת. משפחה שלכל
בנותיה קוראים טורמור, בלי שום הקשר לשם הבעל. לכל הנשים האלו
יש קשר דם ישיר לכוהנת 'לירנה טורמור' שנספתה במלחמה הגדולה
ששינתה את פני ההיסטוריה לפני למעלה משבע מאות דורות. מאז אותה
מלחמה (שדרך אגב, איש אינו באמת יודע מה קרה בה), לבנות טורמור
יצא שם של נשים בעלות מעלות מעל לממוצע, וכל כמה דורות קמה
לירנה טורמור חדשה. בשל סיבה לא ברורה מקשרים את הבעלים של כל
לירנה טורמור לדבר הבסיסי שנקרא 'גבורה'. בשל סיבה דבילית
כנראה, שנקבעה לפני-מי-יודע-כמה-זמן, הבעל של לירנה חייב להיות
גיבור (שטויות במיץ, אם ישאלו אותי אי-פעם). מה שבדרך כלל מסמל
תקופה של מלחמות, או אסונות כבדים ברחבי העולם אשר צריך עזרה
'אלוהית' כדי למנוע אותם.

גלדסטון, או ליתר דיוק, דרק- אינפלמורס- סיאלנוביץ'- גלדסטון
(למען האמת, השם שלו ארוך פי עשרים ושבע מזה, אבל למי יש כוח
לשטויות שכאלה?), ראש גילדת הגנבים של העיר 'זיאל', רק שמסיבות
לא ידועות, הם שומרים על החוק ומונעים פשעים, מעולם לא שאלתי
אותו למה. האדם הזה קולל בחיי נצח לפני מה שרבים חושבים כמאה
דורות, אך יש שמועות שהוא אותו אדם שרצח את מייסד 'זיאל', וזה
דבר שקרה לפני למעלה משלוש מאות דורות. האדם הזה מאמין בנבואות
העתיקות (אולי מתוך היכרות קרובה איתן, אני בהחלט שלא יודע)
אשר אומרות שבכל עת שהעולם יהיה קרוב להכחדה בידי אסון לא טבעי
(כגון שליט מרושע שרוצה להשמיד את העולם, אל שסרח, ועוד מיני
דברים טיפשיים ששומעים רק באגדות) יבואו שמונה גיבורים מן
העולם הקדום, עולם אשר צמוד אלינו במישור הקסום. מדי פעם יש
אנשים שנשאבים מן העולם שלנו לעולם השני, אך לרוב, אנשים
מהעולם השני מגיעים אלינו (ובשל סיבה מטומטמת כלשהי, הם קראו
לעולם שלנו עולם 'הצללים'). כך שתפקידו הבלתי נגמר של גלדסטון
הוא לתמרן את העולם כך שלקראת כל אסון, גדול או קטן, יהיה צבא
של צדיקים מוכן לקרב.

סירן [בשל בעיות בכתיבה, או חוסר זיכרון משווה, בחלק ג' סירין
= סירן], חברת ילדות שלי. גדלתי אומנם בביתו של מור, ואימו של
מור הייתה בשבילי כמו אימא. אך תמיד אמרו לנו שאנחנו כמו
דודנים מרוחקים, מה שגרם לנו מבוכה מעטה. אף על פי שסרין היא
אחותה התאומה (ניתן להבחין מיזו מי!), סירן ניראית שונה ממנה
לחלוטין. השיער הכסוף, העיניים החומות והחודרות עם האישונים
המכווצים עד שכמעט בלתי אפשרי לראות אותם על רקע החום (אף על
פי שזה חום בהיר במיוחד). תמיד הסתבכתי בצרות אתה, איכשהו תמיד
הגעתי למצב שבו אני מתעלל בה עם תרגילים נבזיים במקום באחותה
המלשינה. סירן הייתה חיבתי הראשונה, היא תמיד כעסה עליי בגלל
חוסר רצינות ואחריות מצדי. אך היא תמיד ריחמה עליי בגלל שהייתי
יתום מגיל צעיר. היא תמיד דאגה לי וניסתה לטפל בי, היא גם אהבה
לעשות בשבילי סידורי פרחים מיוחדים מפרחי אריה זהב, לקראת כל
פעם ששהיתי בביתה ביחד עם מור.

סלין, האישה הראשונה שאי-פעם אחזה בחרב 'המכשפה השחורה'. החרב
עצמה מקוללת (כבר מצאתם איזשהו מבנה בסיפור?) נועלת את הרגשות
של האוחז בה בצורה מסוימת בלבד, מעולם לא הבנתי מה הכוונה.
החרב עשויה מקסם טהור שנוצק על ידי מכשפה כלשהי לפני למעלה
ממאה וחמישים דורות, ועברה במשפחתה של סלין בלבד. במשך דורות
היתה מחויבות של הילדים לקחת חרב רגילה, לרצוח את האב שאחז
באותו זמן את החרב המקוללת (כמובן שהוא לא אוחז אותה באותו
זמן, כי אז בלתי ניתן להתעלות על כישוריו בחרב), ולהתחיל
להשתמש בעצמם בחרב. בעזרת החרב ניתן לחתוך דרך כישופים,
שריונות, מגנים, ואף חרבות. כל אדם המחזיק את החרב נעשה בעל
כישורים בלתי משתווים בכל היכולות הגופניות, ריצה, שחייה,
נשיאת משאות, סיבולת גבוהה, יכולת הירפאות מדהימה ועוד. כמובן,
יש רק אוחז אחד של החרב, אפילו אם היא נגנבת מבעליה הכוחות
נשארים למי שהיא שייכת לו.
את סלין פגשתי בבר שומם באיזשהו כפר קטן שעברתי בו וניסיתי
להשיג מידע לגבי השטחים שלפנינו, עוד לפני שהצבא שלי מנה
מאתיים ומשהו איש. היא באה אליי מתוך כוונה להתגייס, ואולי
להרוויח מעט ניסיון לחימה. בהתחלה חשבתי שהיא סתם נערה
שאפתנית, או ילדה מפונקת של איזשהו לורד קטן. אך מבט אחד בחרב
שלה גרם לי להבין שהיא מסוכנת יותר ממה שהיא ניראית.
מספר ימים לאחר מכן, כשעדיין נשארנו באותו הכפר, סיפרו לי
שאביה החליט להפסיק להשתמש בחרב, ולכן הוא בא לגור באיזשהו כפר
קטן ושליו, והוא הסתיר את החרב באיזשהו מקום בביתם. לפני עשר
שנים, כשסלין הייתה ילדה קטנה, הכפר הותקף על ידי שודדים, כולם
חוץ ממנה נרצחו בדם קר. האבא כנראה החליט להגן על האנשים בכפר,
ולכן הוא שלח את אחד מבניו להביא את החרב, אך הנער נרצח עוד
לפני שהגיע לאביו, והאבא מת במהלך ניסיונותיו להגן על האימא של
סלין. סלין עצמה איבדה את ההכרה במהלך הקרב והתעוררה מספר שעות
לאחר מכן. אני לא יודע מה קרה בדיוק לאחר מכן, אך דבר אחד היה
ברור, היא לקחה את החרב וירשה את קללתה של החרב. לכן גייסתי
אותה.

צר-לון, ברברי מסיבי שאימו באה מהשבטים הפראיים של הדרום,
ואביו דווקא היה קוסם נודד. אדם חזק במיוחד, בעל יכולת מדהימה
לספוג אלכוהול חריף במיוחד ומזונות מפוקפקים, כאילו הם לא יותר
מתה ועוגיות. אחד האנשים המעטים שניתן לסמוך עליו שיעצור צבא
שלם.

אדרמון, מה אני יכול לומר, אדם שאוהב להלחם. וזהו... אין לי מה
עוד להוסיף עליו, כי אינני מכיר אותו הכי מעולה. סגן הצבא שלי
ואיני מכיר אותו כמעט. שיהיה...

יש עוד הרבה אנשים שאני מכיר את פרצופם, את כולם פגשתי במקרה
כזה או אחר. את הטבח במקרה פגשתי בכלא ב'זיאל' לפני שנתיים
וחצי (עצרו אותי על שוד לא חוקי) ומאז אנחנו ידידים לא רעים,
הוא מכין את האוכל שאני יכול לסבול, אך הוא נדיב מדי, או שהוא
באמת מחבב נערים צעירים. כך או כך, הוא אוהב לתת לאחרים מדי
פעם לנסות לבשל בעצמם את האוכל. מה שנתן משנה חשיבות למחשבותיי
היה רעש של שניים שלושה אנשים מקיאים בצוותא את ארוחת הערב.
ברקע של הרעש הזה שמעתי נגנים, הייתה נגינת חליל וגיטרה,
צלילים שנעשו נדירים בחודש האחרון במחנה שלנו. נרדמתי לבסוף
לצלילי המנגינה של 'הירקן וגזר המלכים', שיר חולני, אך בעל
הומור טוב.