היום שאחרי לא נראה שונה מהיום שלפני, או מהיום שלפניו, או
מהשבוע שעבר.
לפעמים נראה כאשליה, כאילו היא נסעה, אבל היא תחזור, לא היום
או שבוע הבא, עוד חודש או חצי שנה, היא תגיע, תעמוד בפתח הבית
כשבידיה שקיות רבות, צבעוניות, מלאות בכל טוב לאוהביה, ועל
פניה חיוך מאיר אשר היה מלווה אותה בכל פעם שראתה אותנו, עיניה
ינצצו כמו פעם, כמו לפני שנתיים, כמו לפני שהסיוט הזה התחיל,
היא תעמוד בפתח ותשאל: "התגעגעתם אלי?", היא לא תחכה לתשובה,
מביטה בילדיה ויודעת, כספר פתוח תמיד קראה אותנו, ואהבה כל
רגע, בשקיקה קראה והתמוגגה, "בואו, יפים שלי, תראו כמה מתנות
קניתי לכם", והבית שוב יואר, והריח שלה ימלא אותו, האהבה שלה
לא תפסח על דבר, תעבור בבית לבדוק שהכל בסדר, תלטף את הרהיטים,
תחייך לבעלה, תלטף את בנה בכורה, תישק לבתה ואת בנה הצעיר, בן
הזקונים שלה, תעטוף, תעטוף כפי שרק אם יודעת, כמו שרק אם אשר
בנה היה מחובר אליה תשעה חודשים יודעת.
אבל זו רק אשליה, היא לא תחזור, לא מחר, מחרתיים, בשבוע הבא או
בעוד שנתיים, היא הלכה, אולי נמצאת במקום טוב יותר, טהור, אין
זה משנה, אין היא תחזור, היא הלכה ומאותו הלילה אין לי עוד
אמא.
כשחוברה למכונת ההנשמה רציתי שתמות, לא יכולתי לראות את עיניו
של אבי, יסורים השתלטו על פניו ועיניו כבו, ואני ביקשתי שתמות,
התפללתי לאל עליון שיגאל אותה מיסוריה, שיגאל אותי מיסורי,
והוא גאל.
ואני שכחתי שאין היא בחיים וניסיתי להתקשר אליה, "המנוי אינו
זמין, אנא נסה מאוחר יותר", אז ניסיתי, פעם נוספת אותה מזכירה
ואני כמהה לקולה.
שלושים יום עברו, הבית נקי מזכרה, את בגדיה הוצאתי ביום
הכיפורים, שקיות מלאות בבגדי מעצבים, תיקי עור, חגורות נוצצות,
תכשיטים מעודנים, ארנקים צבעוניים, מעילי עור מיובאים, אמי
נמצאת בין השקיות, ריחה נעלם מהבית, ערמות ערמות, הבית נקי
ממנה, והלב מלא בזכרונות.
שעת אחר הצהרים, השמים מלאים בעננים אפורים ואני רציתי שירד
עלי גשם, שינקה אותי, שאלוהים יבכה, אך הוא לא בכה, עמדתי
מרוחקת מעט, מביטה בנילון הנקרע מעל האבן הקרה, אבן נקיה, שמה
חרוט על האבן, אבן צנועה כפי שאמי היתה, הנילון נקרע בזריזות
כפי שילד צעיר קורע את עטיפת מתנת יום-ההולדת, במהירות, כך קרע
אחי את הנילון מעל המצבה, ואני הבטתי, קיוויתי ששם אחר יופיע
על המצבה, אך שמה הופיעה וכפי ששמה נחרט על המצבה כך נחרט הרגע
בזכרוני. באותו הרגע הבנתי שהיא לא תחזור.