האגרוף הלופת את הלב,
הגוש התקוע בגרון,
אותה הרגשה מוכרת של עצבות מתוקה עד אין קץ.

דמעות שרוצות לפרוץ החוצה בשצף -
ואפילו לא דוק שמכסה את העיניים.

הידיעה הברורה שאחר כך תבוא הקלה -
והתסכול בידיעה שהבכי לא בא, לא יבוא.

ועדיין, למרות זאת, נשאר הרצון העז

לבכות.