פקחתי עיניים. מסביבי היו מספר אנשים. לא הצלחתי לספור כמה.
שמעתי רעשים מכיוונם. הם כנראה מדברים, חשבתי. מי אלה האנשים
האלה? מה הם אומרים? באיזו שפה הם מדברים? איפה אני?

לאחר מספר ימים, לא הצלחתי לספור כמה, פקחתי את עיניי ושמעתי
את הרעשים הללו שוב. אחת הדמויות התקרבה אליי, אבל היא הייתה
מטושטשת לגמרי. לא הצלחתי לזהות תווי פנים ואפילו לא הצלחתי
להבחין אם זה גבר או אישה, צעיר או מבוגר, ידיד או אויב. הדמות
השמיעה כמה רעשים חלשים. היא מדברת איתי? באיזו שפה? מה היא
רוצה? ניסיתי להגיד משהו, אבל לא הצלחתי להגיד כלום. ניסיתי
לזוז, אבל לא הצלחתי. המשכתי לשכב שם חסר אונים וראיתי את
הדמויות המטושטשות מתרחקות לאיטן.

הימים הבאים היו דומים. הדמויות המטושטשות באו לעיתים יותר
רחוקות. הייתי מאוד משועמם ומחשבותיי נדדו. אין לי מושג איפה
אני. אין לי מושג למה אני נמצא כאן. אין לי מושג כמה זמן אני
כבר כאן או עד מתי אני אהיה כאן. תחושת חוסר האונים גברה עם
הזמן וכבר נמאס לי. כבר עדיף למות מאשר להיות כלוא כאן, איפה
שזה לא יהיה, בלי אנשים לדבר איתם, בלי לדעת מה קורה מסביבך,
בלי יכולת לזוז. הלוואי שהסבל הזה כבר ייגמר.

פתאום התעוררתי מכוסה זיעה קרה. איזה מזל. זה היה רק חלום.
ליידי במיטה שכבה אישתי. זיהיתי אותה מייד. קפצתי מהמיטה. "יש,
הרגליים זזות" צעקתי. אישתי התעוררה. "מה קרה? הכל בסדר?" היא
שאלה. "יש, אני מבין את מה שהיא אומרת לי" חשבתי. "הכל בסדר",
עניתי, "תחזרי לישון".

בדרך לבית החולים טלפנתי לאחי, "תפגוש אותי שם", אמרתי לו.
בבית החולים סיפרתי לו על הסיוט שהיה לי. הוא מייד הבין מה
עובר לי בראש והסכים.
"ד"ר, אני רוצה שתנתקו את אמא שלי ממכשירי ההנשמה, היא סבלה
מספיק", אמרתי.
יצאנו מבית החולים עם דמעות בעיניים, אבל ידענו שקיבלנו את
ההחלטה הנכונה.

ביום שישי בבוקר יצאתי מהבית לכיוון המכולת. מעבר לסיבוב הגיחה
מכונית במהירות מסחררת.

כשפקחתי עיניים הבנתי שהמכונית כנראה פגעה בי. אני כנראה בבית
חולים. נו, לפחות יש בית חולים מצוין קרוב לבית שלי. תמיד צריך
להסתכל על חצי הכוס המלאה.

כשפקחתי עיניים שוב יכולתי לשמוע את הרופא מדבר עם הבנים שלי,
ומייד אחר כך נכנסה אישתו של הבן הגדול יחד עם הנכד שלי.
ניסיתי לדבר, אבל לא הצלחתי. כנראה נפגעתי די קשה. גם לזוז לא
הצלחתי. שמעתי אותם מדברים וגם הבנתי כמעט כל מה שהם אמרו.

בימים הבאים הרגשתי שהמצב שלי משתפר למרות שעדיין לא הצלחתי
לזוז או לדבר. הבנים שלי כל הזמן באים לבקר אותי. גם אישתו של
הבן הגדול והנכד. אפילו החברה של הבן הצעיר באה פעם אחת לבקר.
איזו בחורה נחמדה. אני כל כך שמחה שיש לי משפחה כל כך אוהבת.
אני בטוחה שהכל יהיה בסדר בתוך חודשיים-שלושה.

באחד מהימים הבאים, אני לא יודעת בדיוק באיזה יום, שמעתי את
שני הבנים שלי מדברים. הבן הגדול סיפר לצעיר על חלום שהיה לו.
"ד"ר, אני רוצה שתנתקו את אמא שלי ממכשירי ההנשמה, היא סבלה
מספיק", אמר בני הבכור.
ניסיתי לצעוק, אבל לא הצלחתי. רציתי להגיד להם שהם טועים, שהכל
עוד יהיה בסדר, שאני רוצה לחיות, אני רוצה לחיות, אני רוצה
לחיות, אני רוצה...