אני יושבת לבדי מביטה מבעד לחלון הצופה אל הרחוב הדומם.
לראשונה אני מייחלת לגשם.

"את חייבת להגיע" היא הפצירה בי, "באמת מקום מדהים, חדש, אני
מוכנה להבטיח לך  שזהו ערב שלא תוכלי לשכוח!"
"אני לא בטוחה הילה, את יודעת שאני ממש מתעבת את החורף, אני
מרגישה כמו דוב שברח מהמאורה, אני שונאת את הגשם שדופק לנו על
השמשות של הרכב, שונאת את הריח הטחוב הזה של העולם כשהוא
נרטב... אני מרגישה מכוערת היום... לא רוצה לבוא... אל תכריחי
אותי..."
"את יודעת מה אלה?!" היא החלה להשמע כמו הארנב של אנרג'יזר,
"תבואי בשבילי, כי אני מבקשת, כי אורי יהיה שם ואני חייבת אותך
לידי, את יודעת שאני לא מסתדרת עם רותם ודניאלה, אני חייבת
אותך לידי עם כל האנרגיות שלך... אני ממש מתחנת!!!"
לא יכולתי לסרב.

יצאתי מהבית לבושה באחת החולצות החשופות שלא ממש מתאימות
לאקלים של החורף הישראלי אבל לא הייתה ממש ברירה, אני לא טיפוס
של גולף.
שנאתי כל צעד על המדרכה הרטובה, מרגישה שתכף אני עומדת לבכות
ולברוח בריצה חזרה הבייתה.

לפני שני חורפים בדיוק הוא המתין לי מתחת לבית וברגע שהעינים
שלנו נפגשו הרגשתי כאילו אני דמות ראשית בסרט קיטשי. אני עדיין
יכולה להריח אותו קרוב אליי.

אני לא רוצה להרגיש לבד יותר.

הילה והחברות חיכו לי, נכנסתי אל האוטו מילמלתי היי פושר
והחלתי לסקור את דמותי בראי הכיס הקטן שלי.
החברות השמחות שלי לא ממש התעניינו במצב הרוח הקודר, הן פשוט
מכירות אותי, מצבי רוח הם שיגרתיים אצלי.  
מוסיקה נהדרת, כל כך רועשת שהיא לא נותנת לי לשמוע את המחשבות
ההרסניות שלי.
מצב הרוח השתפר כצפוי.

הסלקטור האדיב בדק שאנחנו מופיעות ברשימה והופ אנחנו בפנים.
הגיע זמן להסיר מעילים.
בודקות מה לבשתי היום - כולן צוחקות כמה דקות והלאה לשמוע את
ידיד של הילה והלהקה הלא יוצלחית והצעירה עד מאד שלו, בשיר
נהדר.

הילה המהופנטת מהסולן שכחה לציין שבלהקה קיים גיטריסט
מדהים!!!
"הילה!!!"
אני צובטת את ידה באכזריות,
"מי זה?! את מכירה אותו???"
"כמובן, זה עוז, הוא מדהים..."
אני על סף עילפון.
השיר מסתיים, אני תולה מבטים מלאי תשוקה בבחור המדהים שעל
הבמה.

טלפון.

"היי, לא אני בבר בת"א, לבוא? אני לא יכולה אני עם חברות, אני
לא מבינה אותך, אתה לא יכול להיות רציני,
אין לך מה להבטיח לי, אתה יודע שאני תמיד באה בסופו של דבר.
כן... תהיה כאן עוד עשר דקות.
ביי..."

הילה מביטה בי כמי שרואה אותי לראשונה.
הבעת פניה מתחלפת לגדושת רחמים אמיתיים.
"זה לא יגמר אלה, זה פשוט ישאר ככה לנצח, כל כך חבל לי, את
מסתכלת על בחורים אחרים כמו מישהי חסרת עכבות והוא תמיד מתקשר
ברגע המכריע לוודא שתבואי.
ולאן יש לך להגיע אלה?!
למסכת חוזרת של אהבה מטורפת שנמשכת שבוע? ומה אח"כ? איפה את
אח"כ? מרטיבה את הכרית שבועיים.
אני לא מסוגלת להבין למה?"

אני שותקת.

הוא מגיע אחרי שבע דקות.

אנחנו בבית כמעט מיד.

אני לא מסוגלת לדבר, המילים של הילה עוטפות אותי.

הוא נוגע בי.


אני לא חושבת על כלום עוד, לא על הילה ולא על עוד שבוע, הוא
ורק הוא.

אחרי שהוא נרדם וידו חובקת אותי, הרגשתי שזו הפעם האחרונה
שהייתה לי לאהוב אותו, ידעתי פשוט הפנמתי.
שאפתי את הניחוח המיוחד שלו אל נשמתי.

ליטפתי את תווי פניו כמציירת את פרצופו מחדש.

ידעתי
שלא אוהב איש כפי שאני אוהבת אותו כעת,
ידעתי
שלעולם לא תבער בי אש מכלה בכאלה עוצמות שוב

ויתרתי.

התרוממתי וגחנתי מעליו בלי שהוא ירגיש,
נישקתי אותו לשלום, סיפרתי לו בלי מילים שהוא האיש המיוחד שלי,
שכל ערב לפני שארדם וכל בוקר אחרי שאקיץ משנתי אדמיין את פניו
ואוהב אותו מרחוק.
סיפרתי לו שהוא לימד אותי איך מרגישים, שהוא היה התשובה לכל
השאלות ששאלתי עד שהכרתי אותו.
ספרתי שכשהוא נוגע בי אני מתפרקת לאלפי רסיסים
שהוא שובר אותי
דווקא בגלל עוצמת הרגשות בינינו.
סיפרתי לו שאין דבר שהייתי רוצה לעשות מלבד לגרום לאש בינינו
להשאר כך לנצח
אם רק יכולנו ליהיות יחד.

אבל זה לא הולך.

אולי אפשר להאשים את הכוכבים,
לשנוא את השמיים,
לשאוג לעננים,

אבל זה פשוט לא הולך.

אני רוצה להחלים
לאהוב אותו היה כמו ליפול ולהתגלגל ולהתנפץ.

סגרתי אחרי את הדלת.

אני ועוז מסתדרים מצויין, למדתי לאהוב אותו, הוא מכבד אותי,
אנחנו מעריצים זה את זו.
טוב לנו ביחד, הוא מצחיק אותי, יודע לומר מילים כל כך יפות,  

 הוא אפילו כתב לי שיר.

עם עוז זה תמיד קיץ, לפעמים מעונן או שהסתיו מגיח לכמה רגעים
בשנה, אבל לפני שהבחנתי בכך, השמש חוזרת למשול.
אני מרגישה אותו בוחן אותי אחרי שאני נרדמת מנסה להבין אותי,
לפענח את האיזורים האפורים שלי.

אני מקיימת את הבטחתי לאיש שלי ולא מפרה אותה גם בלילות השמחים
ביותר, גם בבקרים העמוסים.
אין יום שעובר ואני לא תוהה האם בחרתי נכון.

הילה כבר לא מרחמת עליי.

אני שומעת את הטיפות על החלון ורצה אל הדשא שמתחת לדירה שלי
ושל עוז,

כל כך שמחה על הגשם שהחזיר לי את הלילה האחרון עם האיש שלי
לכמה רגעים...