לעבוד 18 שעות ביום, לפספס את הצעדים הראשונים של הילד שלך, לא
להיות שם בפעם הראשונה שהוא אומר "אבא", וכל זה בשביל מה? כסף?
כוח? כבוד? שותפות בחברה?
בשביל שיהיה לי בית יותר גדול משל אבי?
מכונית יותר מהירה משל בני?
מאהבת יותר יפה משל גדי?
זין יותר גדול משל דודי?

אני עבד. אני חי בשביל לשלם על מכונית שעולה כמו דירה בתל
אביב, בשביל לשלם על בית שעולה כמו התוצר הלאומי של בוסניה,
בשביל לשמור על רמת החיים המתחייבת מהמעמד החברתי הזה שנקלעתי
לתוכו.

אני לא זוכר בדיוק מתי זה קרה, אבל אני יודע שהשינוי היה
קיצוני. התנתקתי מכל הטירוף של לרדוף אחרי המיליון הבא. עכשיו
אני לא עובד. אין יותר את הלחץ הזה. שכחתי מהמשכנתא וההלוואות.
אני קם בבוקר, אוכל כשמתחשק לי, קורא ספרים, מדבר עם חברים,
משחק קלפים, עושה טיולים, בערב אני רואה קצת טלויזיה, לא
בפלזמה 60 אינטש כמו שהיה לי בבית, אלא בטלויזיה קטנה כמו של
פעם. מסביבי יש אנשים שדואגים שיהיה לי טוב ונוח, נותנים לי
כדורים קטנים שגורמים לי להרגיש נינוח. החיים הטובים. אני
מרגיש שעברתי התפקחות. ד"ר הרצל אומר שקוראים לזה "התמוטטות
עצבים", אבל זה רק בגלל שאין לו מושג איזה בית משוגעים זה שם
בחוץ.