על פסגה נישאה, בראש הר תלול,
שם ניצבת טירה, נתיבה לא סלול;
בתוך יער-עבות שעציו סגלגלים
זוחלים לכל עבר צללים אפלים.
מתקרב אל השער, מקיש במצילה;
מתכוון על מטרד לבקש מחילה;
השער חורק, פותחת לי דמות
חיוורת, גיבנת וברדס לה שמוט.
הוזמנתי לשבת על נמר שרבץ,
הגיבן עם עצמו שם במרץ נועץ,
מכשפה בשחור, לראשה כובע קש,
בידה מטאטא - מתפתל כנחש.
תמונתו של אביר, שתלויה על הקיר,
לפתע ברגש פוצחת בשיר,
לי מילות זמרתו נשמעו מוזרות;
אך מחאתי כפיים - לחסוך לי צרות.
ממגדל הצריח נשמעת צווחה,
אני רץ ומגיע לעמק-בכא,
בחדר אפל שוכב איש קמוט,
חיוור הוא כסיד - בעוד רגע ימות .
שעת-חצות, הירח נעור,
נמלט באימה ומביט לאחור;
לא רואה שום טירה, ואין זכר להר,
ומכל שסיפרתי - דבר לא נותר. |