ישנה לה אישה במיטת אישה. שבת, צהריי היום, והיא, על שפתיה נח
חיוך מתוק, מתפנקת תחת השמיכה, גופה הצעיר בכותונת דקה, והיא
מתמתחת ומתרפקת על עונג שבת. תחת זרועה היא חשה בחום גופו של
אהובה, מתנמנם לצידה בזמן עיכול ארוחת הצהריים המזינה שזה עתה
כילו. שקט בבית, ורוח קלה של צהריים פורעת את הוילון ומלטפת את
הגופות הנמים.
הבעל, שאישיותו הפרגמטית מונעת ממנו לבזבז את ימי השבת בשינה,
יקיץ לפניה. ברכות הוא יניח את זרועה על הסדין המתוח, מקום שם
נקלט חום גופו במזרן. לאחר מכן  ייגש אל הפסנתר ויפרוט ברכות
נעימות רומנטיות קלות להאזנה. צליליו ירחפו אל החדר, מערסלים
ברוך את חלומותיה של האישה הישנה.
שנתה של האישה טובה עליה. היא יודעת- כשתקום ימתין לה אישה,
מנגן את מנגינותיו שכמו נכתבו רק לה, וכשם שצליליו עוטפים את
חלומותיה, כך יעטפו זרועותיו את גופה, והוא כל כולו מלא הערצה
לפלא הנשי שזומן לו בדרך נס זו או אחרת. לכן נמה האישה חסרת
דאגות, ומקיצה רק בערוב היום. וביקיצתה, עורה מבריק, עיניה
נוצצות, שפתותיה דם ודבש, לחייה סמוקות מחום המצעים, והיא כולה
שיר הלל ליופי הנשי.
לא כך מתרחש בשנתה של האישה הרווקה,שאף היא כילתה זה מכבר את
ארוחת הצהריים, ועתה היא מטפסת אל מיטתה לשנת צהריים קלה. אולם
שנתה אינה רכה כשנת רעותה. בשוכבה במיטתה, ללא גוף שיחממה,
למעט הסדין החשמלי, פורצת הציפייה למחשבותיה כמו גנב לסוברו
שאינה נעולה היטב. בשכלתנות היא סוקרת את רשימת מחזריה
הפוטנציאלים, מוצאת בהם מומים, מתקנת בהם תיקונים, מחסירה,
מכפילה ומחברת. כשלבסוף נופלת עליה שנתה היא בעיצומה של הערכת
סיכוייה עם מחזר זה או אחר, וחישוב ההסתברות המשוכללת כי מי
מהם יצלצל ויזמין אותה לסרט או לדרינק בפאב אפלולי.
לכן כשנמה האישה הרווקה, היא עודנה ערה לצלצולי הטלפון, לרחשי
המכוניות העוברות ברחוב ולצעדים החולפים בחדר המדרגות. ומכיוון
שהמחזר התורן אינו מצלצל, ואף אינו מטפס מעלה מעלה בחדר
המדרגות, מופרעת שנתה על ידי תחושת פספוס עזה, כי ברגעים אלו
ממש הוא עומד מול דלתה, והיא, בבטלנותה הרדומה, מחמיצה את
ההזדמנות.
כך ישנה האישה הרווקה, ובקומה שיערה פרוע מן ההתהפכויות, תחת
עיניה תלויים שני שקים שחורים, והבל פיה חמוץ. "לו ידעתי להקיץ
כחברתי, הרי שהייתי מוקפת במחזרים שוקקים, הכמהים לשאתני
לאישה!"- כך היא ממלמלת מול המראה בחדר האמבט, כלל אינה מודעת
למשחקו האכזרי של הגורל.