"סכין, סכין, איפה הסכין המזורגגת הזאת??" אמרה בכעס נערה
צעירה לבושת שחורים בזמן שפתחה חיטטה וסגרה מגירות מטבח.
"אה...הנה את" אמרה ושלפה סכין חדה מתוך אחת המגירות והביטה בה
בחום.
הנערה סגרה את המגירה, אוחזת בידה את הסכין ופנתה לצאת מהמטבח.
כשהגיעה לסלון בדרכה לחדרה החביאה הנערה את הסכין בחגורת
מכנסיה, הסכין הקרה נצמדה לעור בטנה השטוחה, מכוסת החולצה
השחורה הארוכה עליה מודפסת כרזה "גם אני אוהב כאב".
"או...שלום לך פילי, איך היה בבית הספר?" שאלה אישה גבוהה ונאת
מראה לבושה חליפה עסקית, אוחזת בידיה בקלסר משרדי.
"היה בסדר, קיבלתי 100 במתמטיקה" ענתה הנערה בסתמיות והמשיכה
בדרכה אל המדרגות המובילות לעליית הגג, שם ממוקם חדרה.
"אל תשכחי! היום לסבתא שלך יש יום הולדת" נשמעה צעקה מהסלון
אותו כרגע עברה.
"לא אשכח אמא" החזירה הנערה צעקה, ועלתה במעלה המדרגות עד לדלת
עץ עליה היה חרוט "אין כניסה לאמא ולאח קטן מעצבן" הנערה
הושיטה את ידה לתוך חולצתה ושלפה מתוכה שרשרת, עליה טליון מפתח
כסף עבה.
היא הכניסה את המפתח למנעול וסובבה אותו. נשמע קול שפשוף גלגלי
שיניים והדלת נפתחה בקול צורם אונזיים.
הנערה נכנסה לתוך החדר, קירותיו צבועים שחור, ומעל השחור הקודר
פוסטרים וכרזות למיניהם. האחת הפינות, היכן שגג החדר היה משופע
מעט כלפי הרצפה שכב לו מזרון עבה מעוד, עליו סמיכה וכרית באי
סדר. ליד מה שכביכול אמור להיות מיטתה נמצאה שידה עליה מחשב
לפ-טופ נישא, פתוח לרווחה וצד המחשב מציג הודעה "יש לך שלוש
הודעות חדשות". בצד השני של החדר, דלת. לידה, בצידה השאלי כיור
קטן, מעליו מדף עם מספר צלחות וכוסות, אל המדף צמוד מקרר. ליד
הדלת שכרגע נכנסה בה, נמצאו מספר ספות ופוף שחור גדול, ממולם
טלויזיה גדולה.
הנערה העיפה מבט בחדרה, סגרה את הדלת מאחוריה ונעלה אותה.
היא זרקה את התיק שהיה על גבה באמצע החדר בדרכה אל מיטתה.
כל אותו זמן היא הרגישה את הסכין החדה משפשפת את עורה, ואף
גומרת לה לחתכים קטנים, היא שלפה את הסכין ממכנסיה והתיישבה על
מיטתה.
היא הצמידה את הסכין לבשר ידה, מעט מעל כף היד, עצמה את עיניה,
לקחה נשימה קטנה וחתכה את בשרה שלה. מפיה נפלטה אנחת שחרור
מסויימת, דם החל מטפטף לו על רצפת החדר, יוצר שלושית דם מתחת
לידה החתוכה. הנערה חזרה על כך, שוב ושוב, לאחר כשעה שתיי ידיה
היו מדממות מחתכי דם טריים, נוטפים דם, היא נשפה נשיפה קלה
וזרקה את ראשה אחרוה. וכך נשראה כמספר דקות, לאחר שכנראה מאס
לה קמה הנערה ונגשה אל הדלת שמובילה לחדר נוסף, צמוד לחדרה.
חדר שאביה הפך אותו לאמבט עבורה, בקצהו האחד היו שתירותים
והדוש, ומצידו השני ארונית עם כיור. ניגשה נערתינו אל הארון
והוציאה מימנו גליל נייר סופג, היא נגשה עם הגליל וספגה את דמה
שלה מרצפת חדרה.
לפתע טלפון, מזל שיש לה קו נפרד בחדר, חשבה הנערה, היא נגשה אל
הטלפון, הרימה אותו, ושאלה "מי מפריע לי למות?", מהצד השני
נשמע גיחוך קטן, ולאחר כמה שניות נשמע קול גברי אומר "היום
בערב נפגשים, בבית הנטוש ברחוב שבר, תבואי ותביאי איתך את זה"

"אוקי שיהיה" אמרה הנערה וסגרה את הטלפון.
היא נגשה אל תיקה ושלפה מתנה עטופה בנייר כסף, עליו מוצמד סרט,
וכרטיס ברכה. היא זרקה את התמנה על אחת הספות ושבה לחטט בתיקה,
היא הוציאה חפיסת סיגריות ומצית, הדליקה לעצמה סיגריה,
והתיישבה לנוחיותה על הפוף, היא לקחה בידה שלט, שהיה מונח לידה
על הרצפה והדליקה את מערכת הסטיראו שליד המחשב, בחדר החלה
להישמע מוזיקת רוק רועשת, הנערה הגבירה את המוזיקה. פתאום
דפיקות על הדלת.
"אמא אומרת שתנמיכי!" נשמעה צעקה מבעד הדלת.
הנערה לא ענתה היא הצמידה את הסיגריה לשפתייה ושאלה עשן.
ושוב דפיקות בדלת.
"תנמיכי!" שוב נשמעה צעקה.
"תחפף!" השיבה הנערה והגבירה את המוזיקה עוד.
"גברת פלקנשין תקשיבי לאמא שלי ותנמכי מייד את המוזיקה הזאת"
נשמע לפתע קולה של אמא מבעד לדלת.
הנערה פלטה "אוף" והנמיכה את המוזיקה הרועשת.
"תודה רבה" נשמע קולה של אמא.
הנערה הניחה את הסגריה על הרצפה ורצה מהר אל הדלת, לוקחת עימה
את המתנה שזרקה על הספה. היא פתחה את הלדת וצעקה "אמא"
אמא שהייתה בתחתית המדרגות נעצדה והסתובבה אליה.
"אני לא יכולה לבוא היום, תני את זה לסבתא" אמרה הנערה וזרקה
את התמנה לזרועותיי אמא.
"אבל היא לא ראתה אותך כמה הרבה זמן!"
"אני מבטיחה לקפוץ אליה אחרי הביצפה מתישהו"
"לאן את הולכת?"
"לבית הנטוש עם כמה אנשים"
"לא"
"מה לא?"
"את לא הולכת"
"מה ?! למה ?! אמא!!!"
"את לא הולכת נקודה!"
"אבא אף פעם לא היה עושה לי את זה!...תמיד את הורסת!" צעקה
הנערה על אימה, הפנתה לה את גבה ונכנסה לחדרה, לפני שהספיקה
לסתור את דלתה בטריקה אמרה אמא "מתי את חוזרת?" בנימה וותרנית.

"בבוקר, אני אחר כך הולכת לישון אצל רוני"
"אבל מחר יש בית ספר"
"אין, יש שביתה של המורים"
"טוב...אבל מחר בשמונה את פה! ברור?"
"כן אמא, אוהבת אותך" אמרה הנערה ושלחה לה נשיקה באויר.
"כן כן..שמענו אותך" אמרה אמה בחיוך.
הנערה נכנסה לחדרה, ונעלה אל הדלת.
היא חייכה לעצמה ואמרה בלחש "בלעה את זה כמו תולעת"

בלילה לאחר שמשפחתה יצאה, יצאה הנעה, לבושת שחורים מביתה והלכה
לכיוון בית נטוש.
כשהגיעה ראתה מלפני הבית את חבריה. היא נגשה אליהם, הרימה את
שרווליה והראתה להם את החתכים על ידיה, בתמורה כמה מהם חייכו
לעברה, וחלקם אף נגשו אליה ונישקו אותה נשיקה ארוכה מלאת
תשוקה.
"שלא תתמכרי לזה בסוף..." שמעה לפתע קול אומר מאחוריה, הנערה
הסתובבה במהירות וחייכה למראה חברה הטוב ביותר.
"מבטיח שתשמור עלי?" שאלה בתמימות.
"אל תדאגי, גם אני עשיתי את זה, לא יקרה לך כלום, הוא לא רשע
כלפי אלו שנאמנים אליו"
כשראה שדבריו לא עודדו אותה הוסיף "אל תדאגי אני ישמור עליך"
"אבל אתה לא נכנס איתי...זה רק אני והספר" אמרה הנערה בחשש.
"את מוכנה? הגיעה הזמן להתחיל" אמר לפתע אחד האנשים שעבר לידם.

הנערה נשמה נשימה עמוקה , הסתובבה, לקחה מחבריה ספר עבה כלשהו,
והחלה להתקרב לעבר הבית, היא נכנסה בצעדים בטוחים, אך ככל
שהמשיכה להתקדם צעדיה היו מפוחדים יותר ,חוששים יותר.
לאחר צעדה של כמה דקות, נכנסה הנערה לחדר גדול, ריק מרהיטים,
וצורה כלשהי מצויירת על הרצפה, היא נכנסה לפנימה אל הצורה
והתיישבה במרכזה.
"קדימה אין לי הרבה זמן" אמרה לעצמה.
היא פתחה את הספר החלה ממלמלת כמה מילים, לפתע שובל אור החל
התעטף סביבה, היא הביטה בו בחשש, האור ליטף את פניה במשך שניות
ספורות ואז התרחק מימנה, ובנה מממולה דמות כלשהי, לאחר כמה
דקות ניצב מולה אדם, על פניו פרוש חיוך רשע.
"אוי...קורבן חדש..." אמר בצער מזוייף.
"קורבן?" שאלה הנערה.
"כן..קורבן..מה? חבריך לא אמרו לך?"
"אמרו לי מה?" שאלה הנערה בחשש מתגבר.
"היום, ערב לילה שחור, כל לילה כזה, משחר היקום קיבלתי
קורבן...והלילה הקורבן הוא את חמדתי"
לפתע הרגישה הנערה ליטוף קל על פניה. הנערה פלטה צרחה.
ואז צעקה "רוני!" חזק ככל שיכלה.
מבחוץ שמעה קולות התגוששות, ומידי פעם צעקות שנשאו את שמה.
"אין לך ממה לפחד חמדתי...שפחה נאה השיג הפעם אדוני..." אמר
האיש המוזר, ונעלם באויר. הנערה החלה ללכת אחורה בצעדים
מהירים, אך נקלה לפתע במשהו, היא הסתובבה ומול פניה נעמד האיש,
היא הלכה שוב אחורה, לא מורידה את מבטה מימנו.
קול צעקה נושא את שמה שוב נשמע מבחוץ, והיא השיבה זעקה
"רוני!".
לפתע הרגישה הנערה כאב חזק, בלתי נסבל בצוואה, כתגובה אוטומטית
הניחה את ידה על צווארה, והרישה חמימות כלשהי, היא הוציאה את
ידה, והניחה אותה אל מול עיניה, ידה הייתה אדומה, דם נזל מידה
אל הרצפה. הנערה צרחה. היא החזירה את ידה אל צווארה, כמנסה
לחסום את הדימום.
"חשבתי שאת אוהבת חתכים" אמר האיש המוזר.
חתכים החלו להופיע על גופתה של הנערה, חתכים צורמים, בגדיה
נספגו בדם.
"בואי ילדתי" אמר האיש המוזר ותפס את ידה של הנערה.
למרות כל רצונה להתנגד לו, היא הרגישה כיצד גופה נענה למגע ידו
ולרצונו. רק פיה היה משוחרר לפעול כרצונה.
היא זעקה "רוני!" שוב ושוב, אך לאחר כמה זמן, דמעות חנקו את
גרונה.
היא גייסה את כל כוחה לשתיי צעקות אחרונות.
היא צעקה "רוני!" רק עוד פעם אחת, לקחה נשימה עמוקה ככל שיכלה
וצעקה שוב "הבטחת!" ואז שקט.