דם קרוש על הקירות,
אני מתבוננת שוב ושוב בתמונתו,
חייל יפה תואר.
איפה ימי הזוהר שלך, חייל?
ליבי כואב, מבעד לדמעות אני יכולה לעצום את עיני
לדמיין את הדם,
לדמיין אותך.

והיית חייב להעלם לי כך,
לאהוב זה לא מספיק,
לפעמים אהבה כואבת,
אבל היית חייב לברוח מבעיות,
עכשיו אני פה חושבת לבד.

דם קרוש על קירות חדרי, אני מתבוננת בתמונתך,
רואה חייל, עוצמת עיניי,
מדמיינת את הפעם האחרונה שראיתי אותך
שטיח הצמר הלבן, כבר לא לבן.
דמך האדום שוטף את חדרי,
גופתך מוטלת על הארץ,
בחדר מהדהדות עוד מילותיך האחרונות
"האהבה קשה, אני אוהב אותך יותר מדי בשביל לחיות..."
אז לקחת  את הסכין וחרטת
-אוהב אותך, וכבר לא מתגעגע-
לאט-לאט גססת למותך.
ועכשיו, עכשיו אתה איננו.
אתה, כבר לא מתגעגע, אותי השארת פה
בעולם הזה, לבד, לבכות דמעות של עצב...

עכשיו החלטתי,
האהבה קשה, לחיות בלעדיך אינני יכולה
אז לקחתי את הסכין המגואל בדמך
וחרטתי, אתה כבר לא פה,
על ליבי.