(נכתב בפרץ פתאטיות כשהאמנתי שאולי הוא באמת מתגעגע, או אולי
חיפשתי שיהיה לי למה).
הוא מתיישב על המדרכה ונאנח בעייפות, כל השרירים מתכווצים
מהאימון של אחר-הצהריים. ילדה יפה בערך בת שש ישבה על ספסל
בפארק וכל הזמן הסתכלה עליו ופתאום, הוא תוהה איך דברים כל-כך
משתנים.
היא לא התקשרה אליו כל היום, בעצם כבר שלושה ימים היא לא
התקשרה, ובקול מבויש שאלה שאלה נורא טיפשית שהתשובה עליה ידועה
מראש. אבל היא פשוט רצתה לשמוע ממנו.
לצד המחשבה עליה נוצץ לו המושג - "הילדה הקטנה והיפה שלי."
ובצד השני - "הבת זונה." הוא כבר לא בטוח מה הוא חושב עליה,
הוא כבר לא בטוח מה הוא רוצה לחשוב... אם בכלל. קל לו, להרגיש
חלול, לשמוע אותה בוכה על הקו הרבה יותר פשוט מלהתמודד
איתה, או אולי להסביר לה (וגם לעצמו) למה זה כן יעבוד, או
למה זה לא יעבוד, או אולי שמישהי אחרת כבשה לו את הלב.
חם, והזיעה זולגת לה מהמצח לצידי הפנים, הוא לא טורח לנגב
אותה. הוא תוהה אם הפעם היא באמת שמה גבול, אם היא יושבת
עכשיו אם אחד הידידים יותר שלה או אחד הידידים פחות, ומספרת
לו כמה פתאום היא כן קצת מאושרת.
והוא מחייך, מספר לה משהו מצחיק והיא צוחקת. הוא בטח
לא היה צוחק מזה.
היא יודעת שאתה משחק משחקים ואתה יודע שהיא מתעבת את זה...
אבל היא משחקת, בעייפות הזו שלה, היא נאנחת על הקו
ולוחשת לך שהיא בסך הכל מתגעגעת, היא עומדת מולך ואומרת
שהיא בסך הכל רוצה שהכל יסתדר ושואלת אם אתה לא מתגעגע
אליה, אפילו קצת, אפילו רק כשפתאום אתה רואה ילדה בת שש
בפארק והעיניים הגדולות החומות שלה מזכירות לך את העיניים
שלה שבאמת אהבת... ואתה אומר לה שאתה חושב על זה,
לפעמים... אבל זה עובר.
זה תמיד עובר...
אתה נשען אחורה על חומת כניסה של איזה בניין, גור לברדור פורץ
בריצה אחר כדור, ישר לתוך הכביש. אתה עוצר את הכדור שנייה אחת
לפני שהוא עף משפת המדרכה ומכונית עוברת לך מול העיניים, הגור
נעמד לידך ומייבב. אתה מגלגל את הכדור חזרה לחצר וילד קטן,
תופס אותו וזורק לצד השני. אישה צעירה מביטה בך, מחייכת,
השפתיים שלה לוחשות: "תודה."
ואתה חושב על כדורים, על זה שהכדור נח במגרש שלך ואתה לא יודע
לאן לזרוק אותו, או אולי להשאיר אותו עוד כמה רגעים אצלך, או
מה לעזאזל המהלך הבא שלך. היא מחכה למהלך הבא שלך, כל
הנסיכים שלה, המלכים שלה, הפרשים... כולם עומדים זקופי
ראשים מחכים לצעד הבא שלך, מחכים להלחם או אולי לסגת או אולי
לקבל בחיוך.
לפעמים אתה כן מתגעגע לחבק אותה בלילה.
לפעמים אתה מרגיש שהיא באמת תחכה להחלטות שלך לנצח. ואתה
רוצה לגרום לה לחכות, למרות שזה לא פייר, אתה לא באמת רוצה
שהיא תעלם... אולי כן.
בחוץ נהיה קריר ואתה קם ומתחיל ללכת. בראש אתה שומע אותה
מצטטת לך כל מיני שירים של "איפה הילד" ומחייך לעצמך בעייפות,
בעייפות הזו שלה... מחייך על העקשנות שלה, כמה שהיא
אוהבת. ואולי זה לא אוהבת, אולי זה משהו אחר, אולי...
פתאום אין לך כוח כבר לחשוב מילים.
11.10.04 |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.