ליבי הפועם מפרפר בין קפלי תלתליך,
קוצב דפיקותיו עם כל ניד המפזר ניחוחם
ומחסיר פעימה עת גולש אל בינות עופרייך
למצוא קירבתו של אחיו האוהב והחם.
עת נפשי הלאה מביטה בתהומות אישונייך,
מוחה הסערה כל שריד של שגרה משמימה
ומלבה את רפרוף שפתותיי הלחות על פנייך
ואת רמץ עינייך הרושף בדממה.
תועות שתי ידי ללטף את מקדש הנחושת
גופך לי כגן המואר בצבעי הזריחה,
אבנים ושבילים בו הרבה, אין בו עץ ולא שיח
הגן הוא עירום, כולו קודש לפרח אחד.
בלחישה, בנשיקה ברפרוף אצבעות
אפלס ערוצים להשקות את הפרח -
אם ירצה בי להיות לו גנן,
נפשי ולבי לו לנצח. |
