"את יודעת שנשארת יפיפיה?"
"איזה יפיפיה...", ענתה לאה במחי יד וגיחוך קל, "תסתכל מה
השנים עשו לי... כמה קמטים..."
"את נראית בדיוק כפי שאני זוכר אותך. יש לך עיניים של שמיים".
"דני, אני בת 74...", לאה נאנחה ונגעה בפניה העייפות, "אני כבר
זקנה... לא נותר לי כבר יופי. לא טיפה אחת".
"את מושלמת".
"די עם השטויות שלך, דני. תסתכל מה החיים עשו לי. אני כבר לא
בת 18, אני זקנה חרושת קמטים. מאז שעזבת..."
"לא הייתה לי ברירה, לא רציתי".
"אני יודעת שלא".
"הייתי חייב".
"אני יודעת, אני יודעת... לא שאלו אותך".
"כמה שרציתי להישאר איתך... את היית ה-חיים שלי. את יודעת את
זה".
"גם אתה..." דימעה ביצבצה מבעד לעינה העצומה של לאה.
"הכל בסדר איתך לפחות?"
"כן, אני מניחה..."
"יש ילדים? יש בעל? יש משפחה?"
"יש...", ענתה לאה בלחש, "אבל אין..."
"מה זאת אומרת?"
"בעלי כבר מת, הילדים עזבו...", לאה דמעה, "אין לי כבר כלום.
אני לבד. יש לי רק בית ריק".
"אחח... אם הייתי יודע, לא הייתי הולך".
"לא הייתה לך ברירה".
"מה לעשות... לפחות יש חברים? את לפחות בקשר עם החברים שהיו
לנו בזמנו?"
"לא... הכל נגמר כשעזבת. עזבתי את כולם, אני לא בקשר עם אף
אחד".
"למה? למה לבד?"
"לא רציתי לראות אף אחד. גם היום אני לא רוצה לראות אף אחד.
עדיף לי להיות לבד".
"בלי אף אחד?"
"בלי אף אחד", ענתה לאה בראש מורכן, "אני לא צריכה רחמים. לא
קיבלתי אותם במשך החיים, אז בטח שאני לא צריכה אותם עכשיו".
"אחח, לאה... היית ונשארת עקשנית... ככה אני זוכר אותך".
"הזדקנתי", מילמלה, "כמה שהזדקנתי..."
"כולנו הזדקנו".
"אתה יודע שלא..."
"אני יודע..."
"טוב, אני חייבת ללכת".
"תבואי לבקר".
"נראה".
"בבקשה תבואי. מעולם לא באת, עד עכשיו".
"לא יכולתי", לאה מיררה בבכי, "לא יכולתי..."
"תבואי בכל זאת. את יודע איפה אני נמצא..."
"אני יודעת", לחשה לאה בקול מר.

נשקה למצבה הישנה והלכה לה.